לא בר צפייה: על "סשן" בכיכובה של בר רפאלי

באופן משונה, שני סרטים דומים ביותר הגיעו באותו סוף שבוע לבתי הקולנוע בישראל – "ברבור שחור" של דארן ארונופסקי ו"סשן" של חיים בוזגלו. שניהם דרמות פסיכולוגיות דוברות אנגלית שמתרחשות בסביבת ניו יורק, שניהם עוסקים בצעירות שמאבדות את היכולת להבדיל בין דמיון ומציאות, ובשניהם מככבות שתיים מילידות הארץ היפות והמפורסמות בעולם – נטלי פורטמן ב"ברבור שחור" ובר רפאלי ב"סשן".

רק דבר פעוט אחד מבדיל בין שני התאומים הקולנועיים: "ברבור שחור" הוא אחד הסרטים הטובים של השנה, ו"סשן" הוא אחד הגרועים שבהם. למעשה, זוהי יצירה שכל מהלך ומהלך בה תמוהים לחלוטין.

ראשית, הסרט טמן לעצמו מלכודת עוד בראשיתו: זוהי הפעם הראשונה שהתסריטאי-במאי בוזגלו יוצר בשפה האנגלית, ולא ברור מדוע הוא בחר דווקא בז'אנר מורכב בסדר הגודל של הדרמה הפסיכולוגית כדי לעשות כך. אחרי הכל, הסרט עוקב אחר מפגשים בין פסיכיאטר שאיבד את זה כבר מזמן (סטיבן באואר) לפציינטית שהולכת ומאבדת את זה עם הזמן (בר רפאלי), ולבוזגלו אין את המיומנות או את הניסיון לתאר את הסשנים שלהם בצורה מעמיקה, חדה או משכנעת. וכך, מה שמתיימר להיות "שתיקת הכבשים" מתגלה במקרה הטוב כ"קנדי קאן דו איט".

חמור מכך, התחושה היא שמעבר למכשול השפה, בוזגלו לא באמת יודע מה לעשות עם האלמנטים הפסיכולוגיים של הסיפור ואולי גם לא ממש מתעניין בהם. כתוצאה מכך, לרגע לא ברור מה עובר על הדמויות ומה מניע אותן וגם אי אפשר להבין מה בוזגלו בעצם רצה להגיד בנושא ולמה מלכתחילה הוא עשה את הסרט הזה.

הנלעגות הבסיסית של "סשן" רק מתעצמת בשל בחירת השחקנים של בוזגלו והדרך שבה הוא משתמש בהם. לתפקיד הפסיכיאטר רודף השמלות ושובר הלבבות, למשל, הוא ליהק את סטיבן באואר, שמתגלה כמעין התכה חסרת סקס-אפיל של איציק ווינגרטן המוקדם ודיוויד הסלהוף המאוחר. יתרה מזאת, אף שבאואר שעיר ורופס, בוזגלו מתעקש לצלם אותו שוב ושוב בלי כל הצדקה ללא חלק עליון.

עם זאת, דבר אחד לפחות אפשר לומר לטובת באואר: בניגוד לשאר השחקנים שמגלמים כאן דמויות אמריקאיות, הוא שולט בשפה האנגלית. שאר הצוות, לעומת זאת, שובר את השיניים על חשבונם של הצופים. בר רפאלי, לדוגמה, מכסה על חוסר היכולת שלה לאמץ מבטא אמריקאי בכך שהיא אומרת רק משפטים קצרים, ועושה זאת גם בהטעמה ילדותית. ברמה הבסיסית, הטריק עובד, אבל הוא גורם להתנהלות של הדמות להיראות לא טבעית ומעורר בצופים אי-נוחות.

חוסר הנוחות שמעוררים השחקנים הישראלים האחרים גדולה אף יותר. דוגמה לכך היא לירון לבו, המגלם את הבוס ובן זוגה לשעבר של הגיבורה. לפעמים הוא מקפיד על מבטא ישראלי, לפעמים בכל זאת מנסה להוסיף לו ארומה בינלאומית, ומה שיוצא בסופו של דבר נשמע כמו מעין מבטא קובני מגוחך שלא מתיישר עם הרצינות התהומית של הסרט.

מוזרה היא גם הדרך שבה שחקנים שונים בסרט מבטאים את שמה של הגיבורה, "עדן" – הקאסט האמריקאי אומר "Eden" כמו שצריך, אבל הצוות הישראלי, ובראשו לבו ושירלי ברנר, שוכחים שהיא אמריקאית ושגם הם אמריקאים, וקוראים לה "עדן" כאילו שהכל קורה בקניון שבעת הכוכבים. זו נקודה קטנה אמנם, אבל היא מבטאת את חוסר המקצועיות שבה נעשה "סשן".

חובבנות זו היתה יכולה לבדר, שהרי מותחנים סוג ז' הם לעתים כיף טהור, בעיקר כשהם משתעשעים בארוטיות של צעירה נאת מראה. אבל "סשן" אינו מספק כל נחת, ולא רק בגלל שרפאלי מתערטלת רק ברגעי הסיום, וגם אז עושה זאת כשהיא בבגד ים מלא. הסיבה לכך היא שהסרט לא משכיל לספק ולו את המאווים הנלוזים של הצופים – אין בו מתח, ולו מלאכותי, והמתח המיני בו כה עכור עד שהצופים מעדיפים כי לא ימומש; התסריט בו כה מוגבל עד שהמשפטים עפים לנו מעל הראש בלי שנוכל לתפוס משהו מהם ולצחוק עליו; ותצוגות המשחק כה חורקות שאפילו פסיכוזות מוקצנות יתר על המידה לא יכולות לצאת מהן.

יש להבהיר כי כל הדברים האלה נכתבים באכזבה. בוזגלו תמיד היה מטרה קלה, מפני שהוא מקבל ביקורות ברוח טובה ומפני שהוא לא משתייך לאף קליקה. אבל האמת היא שגם בסרטים הכי מושמצים שלו, "דיסטורשן" ו"כבוד", למשל, אפשר היה למצוא את הנכונות ואת היכולת לעשות דברים שיוצרים מקומיים אחרים מתביישים לעשות, ובכך לספק לצופה בידור שהוא לא היה יכול למצוא בסרט ישראלי אחר. הקולנוע של בוזגלו תמיד היה קולנוע שאם באים אליו ברוח טובה אפשר לשאוב ממנו הנאה, אבל איך שלא תסתכלו על "סשן" וכמה שלא תסובבו אותו, הוא יישאר סרט משמים, מעיק וחסר כל עוקץ.

אכזבה גדולה עוד יותר היא חוסר האנושיות של הסרט. ביצירות של בוזגלו תמיד היה משהו הומני, אבל כאן הוא מתייחס לדמויותיו הנשיות בצורה שגורמת לח"כ יוליה שמואלוב להיראות כמו מירב מיכאלי. למעשה, כל הנשים ב"סשן" מוצגות כנימפומניות מטורפות וחסרות ערך שאפשר להתעלל בהן נפשית ופיזית כאילו שהיו צעצוע. בגלל זה, נוסף לכל מגרעותיו האמנותיות הסרט גם מתריס ומקומם.

אם כך, מדובר בחרפה מכל הבחינות. זה מצער בעיקר בשביל בר רפאלי, שספרי ההיסטוריה ילמדו כי "סשן" היה הופעת הביכורים הקולנועית שלה. ובכל זאת, לא הכל אבוד: היה פעם צעיר אמריקאי שהתחיל את דרכו בזוועתון הזניח "Critters 3", ומשם צמח להיות אחד הכוכבים הגדולים בדורו. קראו לו ליאונרדו דיקפריו, ואם השחקן אי פעם ייאלץ להתענות מול "סשן", הוא ודאי ילחש באוזניה של אהובתו – "לא נורא, בייבי, ככה כולם מתחילים".