"האלבום הזה הוא פיצוי": ראיון עם יונתן גת מלהקת מונוטוניקס

אחרי שהסתיימה העבודה על האלבום הקודם של מונוטוניקס, "Where Were You When It Happened", עמי שלו, יונתן גת וחגי פרשטמן קיבלו כמה החלטות. הראשונה היתה להקליט את האלבום הבא כמה שיותר מהר. השנייה היתה שהפעם הם הולכים להגשים את הפנטזיה: להקליט באולפן B של אלקטריק אודיו, האולפנים האגדיים של סטיב אלביני, ממעצבי הסאונד החשובים ביותר של הרוקנרול ואיש שהרזומה שלו נראה כמו התקליטייה של אלוהים.

"מתמחה באולפן של אלביני היה הסאונדמן בהופעה שעשינו בשיקגו, בבר שנקרא 'הרוני'ז", מספר יונתן גת, בראיון לוואלה! תרבות מביתו שבניו יורק לכבוד צאת האלבום החדש, "Not Yet". "זה היה ב-2007 ושם גם ראו אותנו בפעם הראשונה אנשים מ-Drag City, הלייבל שלנו. אחר כך הוא שאל אותנו אם מעניין אותנו לראות את האולפן. אמרנו 'ברור' ובאנו למחרת. עשו לנו סיור, פגשנו את אלביני ל-10 שניות ופיתחנו הרגשה טובה לאולפן B. אמרנו לעצמנו שאם יום אחד נוכל להרשות לעצמנו לעשות את זה, אז נקליט שם".

"הדבר הראשון שעשינו היה פשוט לסגור שם סשן של ארבעה ימים. עוד לפני שהיה לנו שיר אחד כתוב. ואז שכרנו חלל בתל אביב, באיזור שדרות יהודית והתחלנו להשתעשע עם רעיונות. אחר כך טסנו לשיקגו, הקלטנו כמה ימים כמה שירים ואז עשינו טור קטן בארצות הברית וקנדה, לקחנו חופשה קצרצרה להתרעננות וחזרנו לארץ להמשיך לכתוב. ככה עשינו את כל התקליט, זה יצא שלושה סשנים נפרדים בשיקגו".

"השירים הרבה יותר פשוטים וקצרים כאלה, הכל יותר פרימיטיבי. לא חשבתי שהסאונד יותר מלוכלך, כי זה בעצם התקליט הכי מפואר שעשינו מבחינת האולפן והטכנאי שעבדנו איתו".

"תראה, את שני התקליטים הקודמים גם הקלטנו עם טכנאי סופר מקצועי. אין המון הבדל בין מישהו כמו טים גרין, שאיתו עבדנו, לסטיב אלביני. שניהם עובדים באותו אולפן כבר שנים ומכירים כל פינה שלו. יש להם את הטריקים שלהם ואת הצבע שהם נותנים. ההסתכלות שלהם עלינו היתה די דומה - לנסות לתפוס את האנרגיה של ההופעה. להקליט בצורה הכי פרימיטיבית, אנלוגית ומיושנת שאפשר חבורה של אנשים מנגנים בחדר. כמו להקת ג'אז בשנות ה- 30 או איך שבעצם הקליטו את רוב הרוקנרול עד שנות השבעים והשמונים אבל גם אחרי.

"ההבדל הוא שטים עובד באולפן קטן, עם ציוד מעולה אמנם, אבל זה במרתף של הבית שלו. לסטיב, אחרי כל מה שהוא עשה, כבר יש אולפן ענק בשיקגו שהוא די ארמון העומד בקנה מידה עם כל מיני אולפני ענק שמקליטים בהם תקליטי מיינסטרים. אלא שהאולפן של אלביני אנלוגי. לא היה מעורב מחשב בתקליט שלנו בשום שלב בתהליך".

"אלביני גם אהב לדבר על 'כמה רעש אנחנו עושים בשביל שני אנשים', אני וחגי", מוסיף גת, "והוא ממש ניסה להימנע מלעשות העלאות של גיטרות ושירות. עמי רצה שננסה לא לעשות כלי הקשה ויצא תקליט של גיטרה אחת ותופים, שלא נשמע כאילו משהו חסר, כך אני מקווה".

"זה רוחות רפאים של רוצחים סדרתיים בשיקגו".

רוחות הרפאים האלו היתרגמו לאלבום הטוב ביותר של מונוטוניקס עד כה: אלבום חד ובשרי, שפוצע עמוק את הפנים ברעש נפלא. לדברי גת, התחושה הטובה לגבי האלבום החלה כבר בדרך אליו וכלל לא בגלל ההקלטות אצל גורו כמו אלביני, אלא מתוך הדינמיקה הפנימית של הלהקה האינטנסיבית הזו.

"התקליט הזה היה סוג של פיצוי על תקליטי עבר שעשינו", מספר גת. "לעבוד באולפן עם להקה זה חוויה די מצ'וקמקת. אתה חייב לשבת שם עם אנשים ומאוד קשה להשיג את מה שכל אחד רוצה, בייחוד כשזה תלוי בכל כך הרבה אנשים. אתה נקבר בתוך השירים האלה. העיניים שלך אדומות, האווירה מתוחה, אתה חולם בלילה סיוטים עם השירים האלה מתנגנים ברקע ואז בסוף יוצא משהו שבכלל אין לך מושג איך זה קרה. לכן, העבודה על שני האלבומים הקודמים היתה קשה מאוד.

"את התקליט הזה החלטנו לעשות באווירה אחרת. החלטנו שכל אחד מרפה קצת, מנסה לשים את הפרפקציוניזם שלו בצד, ונותן לאחרים אוויר. החלטנו גם לנסות לדבר פחות ולנגן יותר כשכתבנו את השירים. התוצאה היתה שדיברנו פחות - וניגנו פחות".

"היינו מגיעים לחדר כל יום ב-1 בצהריים וממשיכים עד 8 בערב. היינו יושבים על הגג וסתם מדברים על שטויות, שותים תה, צוחקים ואז אם מתחשק, יורדים לנגן קצת. לפעמים היינו מנגנים שבע שעות רצוף, לפעמים היינו מגיעים, יושבים על הגג שעתיים והולכים הביתה. כולם שנאו אותנו בבניין כי היינו מרעישים. כל מיני אנשים כמו יהודה עדר שכרו שם חדרים וכולם היו מנסים להגיע בשעות שאנחנו לא שם, מה שקצת היה קשה כי היינו שם כל היום. אחרי חצי שנה יצאנו משם והיינו מוכנים".

"הרגשנו שכבר אין לנו מה להוכיח ואנחנו רוצים לנסות וליהנות כמה שאפשר מהתהליך האומלל והלא-אורגני הזה שנקרא לעשות מוזיקה עם להקה באולפן. כשהגענו לאולפן האווירה היתה בדיוק אותו דבר - בלי שום לחץ. נתנו לאלביני לעבוד והוא נתן לנו לנגן".

"פשוט כבר לא היה איכפת לנו יותר. כמובן שרצינו שזה יהיה טוב, אבל הפסקנו להסתכל על זה בכזו דרמטיות. סך הכל תקליט. בסוף יצא הדבר הכי טוב שעשינו".

אפשר להבין את העייפות והשחיקה הנרמזים מדבריו של גת: קשה למצוא עוד להקה שנראית ונשמעת כמו מונוטוניקס. השואו שלה, שבהתחלה היה עניין של ארבעה רחובות בתל אביב, הפך לעניין מבוקש בפסטיבלים בינלאומיים נחשבים למדי, כמו פרימוורה ו-ATP ולשם דבר בבלוגים ומגזינים שסיקרו בהתלהבות את הטריו הישראלי הפסיכי שלא יודע במה מהי.

אלא שעם הזמן, החלו החברים להבין שמשהו חייב להשתנות: שלושתם אינם ילדים (עמי בן 45, פרשטמן בן 37 וגת, הצעיר שבחבורה, בן 28) והאתגר הפיזי והנפשי של להיות מונוטוניקס נראה לעתים כבד מדי. באחרונה, נכתב בבלוג הלהקה שהיא יוצאת ל-Hiatus בסיום סיבוב ההופעות הקרוב שמתוכנן להם. Hiatus היא מילה לא נעימה למעריצי מונוטוניקס: אין לה תרגום ממש בעברית, אבל היא לא מבשרת פרידה וגם לא המשך פעילות רגיל. מדובר בהפסקה, עד שהגעגוע יכריע, כנראה.

"הראש של עמי תלוי מעל המאקבוק שלי והגופה של חגי בבגאז', אני הולך להשליך אותה באיסט ריבר. הדבר האחרון שהוא שמע ממני היה 'הלילה אתה תישן עם הדגיגים, פרשטמן'".

"תשמע, כשהתחלנו את הלהקה הזו, לא ממש עשינו תוכנית ל-15 שנים. רצינו לנגן, זה הכל. ואז, כשלא רצו שננגן בארץ, נסענו למקומות אחרים. זה היה מאוד נאיבי ואז פתאום הלהקה שלך הופכת לעסק כזה שצריך לנהל ולתחזק. גם זה היה מגניב, אבל אם היינו חושבים 15 שנה קדימה, כשהתחלנו לנגן ביחד, אני חושב שדי ברור שזה לא היה קורה. אחרי חמש שנים של לנגן ביחד וכמעט אלף הופעות הגענו למסקנה שאנחנו לא טריו בן 28".

"עמי בן 45, יש לו ילד קטן וחמוד עכשיו והוא רוצה להיות איתו. הנסיעות מתחילות להיות יותר ויותר קשות בשבילו ואני מבין את זה. הלהקה שלנו היא מאוד פיזית, ולנסות לגרור את זה יותר ממה שאנחנו יכולים יהיה לשקר לעצמנו ולמי שמשלם כסף לראות אותנו. כרגע אנחנו עדיין שמחים ומסוגלים לנסוע ולהופיע. אחרי שנסיים את המחויבויות של התקליט, אנחנו ניקח הפסקה כדי שכולם יוכלו להירגע רגע ולהיות עם המשפחות שלהם ואחר כך... 'אלוהים גדול' כמו שאומרים".

"מה שבטוח זה שאנחנו לא נהיה מהלהקות האלה שגוררות את זה בצורה מאולצת", מוסיף גת. "בחמש השנים שהיינו קיימים הלהקה כל הזמן גדלה והתפתחה בכל המובנים וזו הסיבה שהמשכנו כל כך הרבה זמן. אם אי פעם נרגיש שזה מפסיק, או שאנחנו לא עושים את זה באותה תשוקה, לא תהיה לנו שום ברירה חוץ מלהפסיק. זה בגלל שאנחנו אוהבים את הלהקה שלנו ורוצים להיות כנים עם עצמינו ומי שאוהב אותנו גם".

"אחד מהדברים שלמדתי מלהיות בלהקה הזו זה החוסר השליטה המוחלט שלנו על הגורל שלנו. זה לא אומר שאסור לנסות. אין לי שום בעיה עם להיות איזה בן אדם פצפון שרץ אחרי כדור טניס בגודל של כוכב הלכת שבתאי עם רקטת פינג פונג. אבל אני חושב שהזמן יגיד מה יקרה, לא אני, לא עמי ולא חגי".

דבריו של גת יכולים להעציב את המעריצים שצברה הלהקה בישראל, כיוון שבהתחשב במצבה של הלהקה כיום במדינת הבית שלה ייתכן ויעבור זמן רב, אם בכלל, עד שעמי שלו ידפוק דלי של קרח על הראש בעברית. האלבום החדש של הלהקה לא מופץ בישראל באופן סדיר וההופעה האחרונה שלהם היתה בספטמבר 2009.

"לא נורא שהאלבום לא יוצא בארץ", אומר גת. "ישראל זה מקום מדהים וזה דווקא נחמד שיש הפרדה בין העבודה לבין הבית. זה כמו לחיות על אי בודד".

"אני לא חושב שהקהל פוחד מאיתנו. כשעמי אמר 'בישראל', אני חושב שהוא התכוון יותר לבעלי מועדונים, שכנים ושוטרים, שאלו היו הגופים שנאלצנו להתמודד איתם בכל הופעה שעשינו בארץ. הקהל תמיד אדיר, למרות שהוא לא בדיוק עמד בתור בחוץ כשהופענו בארץ עשר פעמים בחודש בתחילת הדרך. אני מאוד נהניתי מהופעות הקטנות שעשינו בתל אביב בין 2007 ל-2008. פשוט המערך הזה של מוזיקה בארץ - זה דבר שאף פעם לא מצאנו את עצמנו בו".

"אין חרטות".

"כשהייתי ילד, הייתי מעריץ מוזיקה אובססיבי. הייתי קונה 30 דיסקים בחודש. כשראיתי את כל הפסטיבלים האלה בטלוויזיה וחשבתי על הרעיון של לנגן בכל העולם, זה נראה לי פשוט בלתי אפשרי. בכלל לא חשבתי על לנסות ללכת בכיוון הזה. זה פשוט קרה שחיפשנו משהו אחר. היה לי מזל ולמדתי הרבה, זה הכל".