יש קולנוענים שכל חייהם חלמו להגיע לאוסקר, אבל לא זכו לממש את הפנטזיה. יש גם כאלה שזכו להתייצב בטקס, אך הפסידו את הפרס ומאז הם חולמים בהקיץ מה היה קורה לו היו זוכים בו. לעומת זאת, ירון שני, שהיה מועמד בשנה שעברה לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר על "עג'מי", סובל מסיוטים אחרים לגמרי.
"מזל שלא לקחנו את האוסקר", הוא מכריז בראיון לוואלה! תרבות לקראת הבכורה הטלוויזיונית של הסרט, מחר (חמישי) ב-yes movies. "תאר לעצמך מה היה קורה אם היינו זוכים חס וחלילה. הבלגן היה הופך לבלגן בריבוע, כל האנשים שהפנו לנו עורף היו הופכים עוינים עוד יותר, והיחס של המדינה לכל הפרשה היה עוד יותר יוצא מפרופורציות".
שני מתייחס כמובן למהומה שנוצרה לאחר ההתבטאות של סכנדר קובטי, שותפו לכתיבת ובימוי הסרט, שהכריז יום לפני הטקס כי הוא לא מייצג את ישראל. הדבר גרם לכל מי שניפנף במשך חודשים ב"עג'מי" בתור שגריר של המדינה להתנער ממנו. ההכרזה הזו עוררה מיד מתקפה ממסדית, תקשורתית וציבורית נגד הסרט והקולנוע הישראלי בכלל, והיא אף הובילה לניסיון לחייב קולנוענים המקבלים מימון מן המדינה לחתום על הצהרת נאמנות לה.
אז אמנם החקיקה הזו לא עברה, אבל האפקט השלילי שהיה להצהרה של קובטי לא חלף: "בשנה שעברה מאז, כמעט שלא הזמינו אותי לבתי ספר לדבר על הסרט", מגלה שני. "לפני מה שקרה באוסקר, כל הזמן אירגנו הקרנות בתיכונים, אבל מאז האמירה של סכנדר, מנהלי בתי ספר פשוט מפחדים לעשות זאת. היית מצפה שאחרי המועמדות לאוסקר יבקשו ממני פי כמה הרצאות מאשר לפני כן, אבל קרה דווקא ההיפך".
לאור כל זה, אתה משתעשע לפעמים במחשבה מה היה קורה אם היית יכול להחזיר את השעון אחורה ולבקש מסכנדר לא להגיד את המשפט הקטן שהצית את האש הגדולה?
"מה פתאום. אני עשיתי סרט בשותפות, ואנחנו חיים בדמוקרטיה, והמשפט של סכנדר הוא חלק מההשלכות של שני הדברים הללו. קודם כל, ישראל היא מדינה שיש בה חופש ביטוי, כך שהיא צריכה לקבל את העובדה שיש בה אנשים שחושבים אחרת ולתת להם להגיד את זה, גם אם זה לא נוח לה. באשר לעצמי, עשיתי סרט עם ערבי-פלסטיני, שגדל ביפו וחי בה, ואני רוצה לשמוע את האמת שלו. היא חשובה לי ולכל מי שרוצה עתיד טוב יותר לכולנו".
אל תפספס
מאז האוסקר סכנדר שוהה בקטאר. אתה עוד נמצא בקשר איתו?
"בוודאי. קודם כל, לעובדה שהוא חי בקטאר אין קשר למה שקרה סביב 'עגמי' הוא פשוט עובד שם. סכנדר נולד בישראל וזה הבית שלו, והוא מתכוון לחזור לכאן ולגדל פה את ילדיו. מבחינתי, הוא אחד מחבריי הטובים ביותר. למעשה, הוא כמו אח בשבילי ואני יודע שהוא יעשה הכל למעני".
ברגע שהוא יחזור לארץ, אתה חושב שזה יהיה אפשרי בכלל לחדש את שיתוף הפעולה ביניכם? אתה לא חושש שמפיקים וקרנות יהססו לגעת בכם אחרי מה שקרה?
"אני לא חושב, אני לא מאמין שנגיע לזה. אני עושה סרטים כדי לעשות טוב למקום הזה ולאנשים שחיים בו, ויש הרבה אנשים שמבינים את זה. ברור שהמצב במדינה רע מאוד, ויש כאן ממשלה עם גורמים פשיסטיים וגם אווירה של רדיפה, אבל אני לא חושב שהמצב יישאר כך. קודם כל, כי מי שמוביל מדיניות של רדיפה בסופו של דבר יגלה שהוא נרדף בעצמו, ושנית, בגלל שיש כאן רוב שפוי ודומם שמתישהו ישמיע את קולו".
בהנחה שאכן לא יהיו שום עכבות חיצוניות, אתה חושב שגם את סרטך הבא תביים עם סכנדר?
"האמת שלא. בכל זאת, עבדנו שבע שנים יחד על 'עגמי', ואחרי שותפות מקצועית כל כך ארוכה, כדאי לקחת הפסקה זה מזה".
אל תפספס
בהתאם לדבריו של שני, בשנה האחרונה הוא החל לשתף פעולה עם יוצרים שאיתם לא עבד קודם לכן. בכל המקרים, מדובר בעבודה על פרויקטים תיעודיים ובכל אחד מהם שני מלווה את העשייה ומשמש עורך, אך לא משתתף בכתיבה או בבימוי. אפשר היה לצפות כי שני ימנף את החשיפה העולמית של "עג'מי" כדי להמשיך במומנטום ולביים סרט עלילתי נוסף, אבל הבמאי בחר במוצהר לעשות דווקא את ההיפך.
"קודם כל, אני לא מאמין בזה שצריך להכות בברזל כשהוא חם, זה פשוט לא עובד ככה מבחינתי", הוא מסביר. "חוץ מזה, אחרי העבודה המפרכת סביב 'עג'מי' והסיפוק הרגשי העצום שהיה ממנו, הרגשתי שצריך לקחת פאוזה. אז שום דבר לא בוער לי, ואני מחכה בסבלנות למצוא את הסיפור הנכון לעשות ממנו סרט. אין כאן שאלה של התזמון הנכון, אלא של הסרט הנכון".
אתה מרגיש שפספסת הזדמנות חד-פעמית לפרוץ לזירה הבינלאומית? הרי פגשת גורמים רבים בתעשיית הקולנוע האמריקאית בכל האירועים סביב האוסקר.
"כן, אבל אף אחד מהמפגשים האלה לא היה פרקטי במיוחד. כלומר, נתנו לי כרטיסי ביקור והכל, אבל האמת שאף אחד מהמפיקים האמריקאים לא הציע לי משהו קונקרטי. אז אם הייתי פנטזיונר אולי הייתי יכול לשוטט עכשיו ברחובות הוליווד, אבל לא יותר מזה. בכל מקרה, גם אם האופציה ההוליוודית היתה עומדת בפניי, אני לא חושב שהייתי רוצה לקחת אותה. בשביל מה לי? זה ההיפך מכל מה שאני מאמין בו. אני מחפש את האמת, כי הרי יש כל כך הרבה מה להגיד על המציאות ולקולנוע יש כוח עצום להשפיע עליה, ואת זה אי אפשר לעשות בארצות הברית".
במסגרת החשדנות שלך כלפי הוליווד, לרגע לא האמנת בזמנו שיש ל"עג'מי" סיכוי לזכות באוסקר.
"זה נכון. לסכנדר ולי וגם למוש דנון, שהפיק את הסרט, היה ברור שאנחנו לא זוכים. הרי האוסקר לא הולך לסרט הכי טוב אלא לסרט שהכי קולע לטעם של האקדמיה, ולא היה ספק ש'הסוד שבעיניים' הארגנטינאי הכי ימצא חן בעיניהם. מול המותחן עם הסוף המתקתק הזה עמדו ארבעה סרטים לא קלים מטבעם 'עג'מי', 'סרט לבן', 'נביא' ו'חלב הצער', וזאת משוואה ברורה. ככה לפחות הסבירו לי אנשים חכמים ומנוסים ממני".
ובכל זאת, כשאתה מסתכל אחורה על מה שקרה בחודש הזה בשנה שעברה, יש לך זיכרונות יפים מכל החוויה של האוסקר?
"ההתרגשות של מי שהיו מעורבים בסרט מעצם המועמדות ומכך שהגענו להישג הזה היתה דבר יפה בהחלט. אבל באמת, כל העבודה על 'עגמי' עם הקהילה, והדרך שבה ראינו איך נולדים שחקנים ואיך דמויות קורמות עור וגידים, וסערת הרגשות שעברה על האנשים שצפו בסרט, היו חשובות לי בהרבה מכל הטקסים והפרסים גם יחד".
אל תפספס
ואכן, לפחות עד שהתחיל הבלגן הפוליטי, הקהל הישראלי הלך איתכם. "עג'מי" הוא לא סרט קל לצפייה, והוא גם אחת היצירות הדו-לשוניות היחידות בקולנוע הישראלי העכשווי, ובכל זאת הוא עקף את רף 100 אלף הצופים. זה הפתיע אותך?
"האמת היא שלפני הפצת הסרט, כולם אמרו לי 'תהיה מוכן לכישלון, כי אף אחד בישראל לא יבוא לראות סרט בערבית'. אבל אני האמנתי שיש בסרט כוח אוניברסלי, והתגובות שהוא קיבל בהקרנות הראשונות שלו חיזקו את האמונה שלי בכך שהוא יעמיד את כל הסקפטיים על טעותם. אגב, עצם העובדה שישראלים משכילים וליברלים אמרו לי משפט כמו 'מי יראה סרט בערבית?' כבר מלמד אותנו משהו על הסובלנות במדינה. נהוג לחשוב כאן שערבית היא שפה עוינת ואגרסיבית, אבל האמת שהיא שפה יפהפייה ומוזיקלית, בטח לא פחות מאנגלית, השפה הנחשקת בעיני הצופים. כשלמדתי ערבית הבנתי גם עד כמה העברית היא שפה מדהימה".
בשנה שחלפה מאז המועמדות לאוסקר של "עג'מי", הסובלנות בישראל כלפי הערבית לא גברה, חופש הביטוי לא נהיה יציב יותר, תעשיית הקולנוע לא הפכה לחזקה יותר ובכלל המצב במדינה לא השתפר ובכל זאת אתה נשאר אופטימי. איך זה?
"אני תמיד אופטימי. אני חושב שזה יותר עניין פסיכולוגי מאשר שאלה של מה באמת קורה בשטח. אתה יודע מה, יותר נכון להגיד תמיד לא פסימי".