פיגוע איכות: על הסדרה "קרלוס"

"כל העולם נגדנו" היא תפיסת העולם שמנחה את ישראל מאז ומעולם, אבל "קרלוס", הסדרה הביוגרפית עטורת הפרסים שהערוץ הראשון ישדר היום (חמישי) את פרקה השלישי והאחרון, מוכיחה כי התמונה תמיד היתה מורכבת יותר.

הדוגמה הטובה ביותר לכך הגיעה באפיזודה העומדת בתחילתו של הפרק השני, שהיתה מספיק חזקה כדי להחזיק סרט שלם על כתפיה. קרלוס, טרוריסט-העל שבשמו נקראת הסדרה, יוצא ב-1975 לווינה כדי להוציא לפועל את המבצע השאפתני עד כה בחייו – להשתלט על כנס שרי הנפט של ארגון אופ"ק ולקחת כבני ערובה את הנוכחים בו. המטרה הסופית של המבצע היא לנקום בכמה מדינות מוסלמיות שלא תמכו מספיק עד אז במאבק הפלסטיני, וכן להביא אותו למודעות העולם ולאלץ את אוסטריה ומדינות מערביות אחרת להביע תמיכה בו.

לאור מטרה זו, קרלוס מניח שהעולם הערבי יעמוד מאחוריו כדי לשרת את האינטרס הפלסטיני. הוא מאמין שאחת ממדינות ערב, למשל, תאפשר לו להימלט עם בני הערובה לשטחה כדי להמשיך ולנהל משם את המשא-ומתן לשחרורם ובכך להעצים את המחיר שיקבל תמורתם. אחרי הכל, למה שהאלג'יראים לא ייתנו לו מקלט לנוכח העובדה שהוא מבטיח לשמור בשלום על הנציג שלהם בכינוס ולפגוע רק בשר הסעודי, ובעיקר לאור המטרה הנעלה שלשמה כל זה נעשה?

התשובה, כמובן, היא שלממשלה האלגי'ראית ממש לא אכפת מעתידו של העם הפלסטיני, ובטח שהוא מטריד אותם פחות מאשר טיב יחסיהם עם ערב הסעודית או מאשר הכסף שהם יכולים לקבל ממנה תמורת הצלחת חייו של שר הנפט באחת המדינות העשירות בעולם. הדבר אמור גם לגבי העירקים, כך שכבר בשלב מוקדם של המבצע מוצא עצמו קרלוס בודד במערכה – האסטרטגיה שלו היתה מוטעית לחלוטין, שכן היא לא לקחה בחשבון עד כמה גורלו של העם הפלסטיני שולי ברשת האינטרסים הגיאו-פוליטית ובתאבת הצבע של המדינות הערביות והמוסלמיות.

באותה תקופה עוד לא היו שאהידים, כך שקרלוס מסרב להמית את נפשו עם הפלישתים, והוא מבכר לחמוק מן המבצע עם מצנח זהב. בהתאם לזאת, אחד משליטי ערב (לפחות לפי המתואר בסדרה) מציע גם לקרלוס שלמונים כדי שייסוג מתוכניתו להוציא להורג לפחות אחד מן השרים כנקמה על אי התמיכה בפלסטינים וכן כדי שישחרר את כל בני הערובה וייקח על עצמו את המבוכה שבסיומו הכושל של המבצע הרבה לפני שהושג ולו אחד מיעדיו.

וכך, קרלוס מותיר את המאבק הלאומי מאחוריו ונמלט מן המבצע כשברשותו כמה עשרות מיליוני דולרים. המהפכן המרקסיסט נהיה איש עסקים ממולח, לוחם הגרילה הפך לתככן בינלאומי, והפלסטינים נשארו בדיוק באותה נקודה שהיו לפניו.

הניוון האידיאולוגי באפיזודה הזו מסמל את התהליך העומד במרכז הסדרה כולה, שמפרקת לאורכה את המיתולוגיה של הטרור בימי המלחמה הקרה. בעיקרון, סוג זה של טרור אטרקטיבי הרבה יותר בעיני הקולנוע והטלוויזיה. אחרי הכל, בימינו, המחבלים הם מלכתחילה ברובם מהנדסים אפרוריים וחדורי אמונה דתית המופעלים בידי מנהיג רוחני מסתורי המתחבא אי-שם בנקיק, ובדומה לדבורה נעלמים מן העולם מיד לאחר סיום הפעולה הראשונה שלהם ולכן אין בשר בסיפור שלהם.

לעומת זאת, בתקופה המתוארת ב"קרלוס", המחבלים היו מלכתחילה צעירים עתירי שיק שאמנם יידעו כי לא יאריכו ימים, אבל בטח לא חשבו ליפול על חרבם. נוסף לכך, לא היה להם מנהיג יחיד כי אם אלילים רוחניים בדמותם של לנין, צ'ה גווארה וכיוצא בזה, כך שלכאורה הם היו מלאי להט חברתי ומרד נעורים. באופן כללי, הם התנהלו כאלילי רוק, שסיבוב ההופעות שלהם היה מסע של פיגועים חבלניים ברחבי העולם.

לפיכך, בין אם זה בזמן אמת ואם זה מתוך נוסטלגיה, קל היה להתפתות לקנות את ההצגה של אותם לוחמים רצחניים שהתחפשו לילדי פרחים. אך "קרלוס" אינה נופלת בפח הזה, ובניגוד ליצירות קודמות בנושא, היא מסירה את המסכה מעל פניו של גיבורה הטרוריסט ושל חבריו לפשע.

קרלוס נלחם נגד טענות הסדרה גם מתא כלאו ומתעקש על כך שהיה מהפכן ענו ואלטרואיסט, אבל שלושת הפרקים מגלים מה הוא והטרור העולמי כולו היו כבר בראשית דרכם – אגואיסטיים, חסרי עמוד שדרה, רודפי כסף ושררה, חסרי אכפתיות לזולת, ובסופו של דבר לא יותר מכלי משחק בידיהם של המעצמות שבהן רצו לכאורה להילחם.

אוליבייה אסיאס, יוצר הסדרה, מביא לידי ביטוי את הדה-מיסטפיקציה הזו בדרך המילולית ביותר: דרך גופו של קרלוס (אדגר רמירז, שחקן אלמוני יליד ונצואלה שהפך בעקבות הסדרה לאחת התגליות הגדולות של השנה). יחסית לסדרה המשתייכת במהותה למותחן ריגול, אסייאס שם תשומת לב חריגה למבנה הגופני של הגיבור – הרי ממתי אכפת לנו אם הטרוריסט מוצק או שחיף, מגולח או מזוקן?

ובכל זאת, כבר בתחילת הפרק הראשון אנו צופים בקרלוס מודד את עצמו בעירום מלא מול המראה ובוחן את גופו הבנוי לתלפיות. בהמשך לכך, בשלב מאוחר יותר של הפרק, לאחר שהלוחם נאלץ לצאת לחופשה כפויה ולהניח את נשקו, אנו רואים כיצד המחסור בפעילות וההתנחמות בטיפה המרה הפכו את החקיין של צ'ה גווארה למעין גרסה צעירה של רפי גינת.

ההתמקדות בתמורות הפיזיות של קרלוס ובאובססיה שלו לכך ממשיכה עד סיומו של הפרק האחרון. אז מתברר כי הדבר שהטריד אותו יותר מכל רגע לפני שהרשויות הצליחו סוף כל סוף להניח עליו את ידיהן בתחילת שנות התשעים לא היה נפילת מסך הברזל או הסיכוי המחודש להקמת מדינה פלסטינית, כי אם רצונו לעבור ניתוח שאיבת שומן.

הבחירה של אסייאס לחפצן את גופו של קרלוס כאילו היה מדובר בפרק של "המראה" בהנחיית אורנה דץ נועדה לשם שתי מטרות. ראשית, היא ממחישה לנו עד כמה הטרוריסט היה מעל הכל נרקסיסט ובאיזו מידה טוטאלית היה אכפת לו רק מעצמו. שנית, הניוון הגופני שלו משמש משל אולטימטיבי למותה של המהפכה, בדיוק כשם שאלילים מוזיקליים רופסים משמשים בבואה למותו של הרוקנרול.

השימוש של אסייאס בגופו של הגיבור מסמל גם את היכולת שלו להעביר תוכן באמצעות הצורה וליצור מטפורות ויזואליות. וכך, אף שאין ב"קרלוס" שום פשטנות, בוטות ישירות, הוא בכל זאת מצליח להציג בצורה בהירה ומשכנעת את הרעיונות המורכבים שלו, ומשכיל להיות מרתק גם מבחינה טלוויזיונית וגם מן ההיטב התיאורטי.

הרבה סדרות וסרטים עסקו בשנים האחרונות בטרור, אבל "קרלוס" יורד לשורש העניין באופן מעמיק מכל יצירה שקדמה לו. וכך, אף שהוא אולי מסעיר פחות מסדרת המותחנים בכיכובו של ג'ייסון בורן ומרגש פחות מ"מינכן" של סטיבן שפילברג, הוא מאלף ומאיר עיניים פי כמה מהם. את "קרלוס" אפשר ללמד בחוג לקולנוע ולטלוויזיה באקדמיה, אבל חשוב מכך, הוא יכול לשמש חומר לימודי בשיעורי אסטרטגיה צבאית, פילוסופיה פוליטית ויחסים בינלאומיים ובעוד חוגים אקדמיים רבים. כיוון שההיסטוריה נוטה לחזור על עצמה, צפייה בסדרה חשובה בעיקר בתקופת זמן כה דינמית במזרח התיכון. יותר מכל, היא מלמדת אותנו כי בין טריפולי וטהרן, וושינגטון וקהיר, תל אביב ועזה, העולם לא נגד ישראל וגם לא בעדה. למען האמת, לעולם פשוט לא אכפת ממנה. לעולם, כמו לקרלוס, אכפת בעיקר מעצמו.