"עולם האופנה משוגע לחלוטין": ראיון עם במאי "איב סאן לורן", פייר תורתון

כולם מכירים את הבגדים שעיצב איב סאן-לורן, אבל מעטים מכירים את טיב מערכת היחסים שלו עם פייר ברז'ה, אהובו ושותפו לאורך השנים. היחסים בין השניים כמעט לא היו גלויים לציבור בזמן אמת, וגם כיום לא ידוע עליהם הרבה, ולכן הבמאי הצרפתי פייר תורתון החליט לחקור את הנושא. את המסקנות שלו אפשר לראות בסרט התעודה "איב סאן לורן –פייר ברז'ה: אמנות של אהבה", שמגיע בסוף השבוע לבתי הקולנוע בישראל.

באופן טבעי, האינסטינקט הראשוני הוא לחשוב שהסרט מצטרף לגל של יצירות קולנועיות העוסקות באופנה ("סינגל מן", "קוקו לפני שאנל" ועוד) ויעניין בעיקר את שוחרי התחום, וזאת בדיוק המחשבה שתורתון רוצה להפריך. "אמנם איב סאן-לורן עומד במוקד העניינים, אבל זה לא סרט על עיצוב אופנה", מכריז תורתון בראיון מיוחד לוואלה! תרבות. "מה שסיקרן אותי כאן זה סיפור אהבה בין שני אנשים, וזה גם היה יכול להיות באותה מידה סרט על שני חקלאים. לא נמשכתי לסיפור בגלל העיצובים או הבגדים, אלא מפני שרציתי לדעת מה היה סוד היחסים של סאן-לורן ושל ברז'ה, שמאז פגישתם ב-1958 ועד מותו של המעצב לפני כשנתיים נשארו יחדיו בצורה זו או אחרת. אני חושב שגיליתי את הסוד, והוא יכול ללמד כל אחד מאיתנו איך לתחזק זוגיות או חברות".

"ובכן, זה המתכון לשרוד מערכת יחסים: למצוא מטרה משותפת. אין טעם לנסות לבסס את הקשר על מכנים משותפים או על דעות משותפות, כי זה אף פעם לא יילך – תמיד יהיה מצב שלאחד תהיה דעה פוליטית כזו בעניין מסוים ולאחר תהיה דעה אחרת, אז מראש עדיף לא להיות תלוים בכך. לעומת זאת, מטרה משותפת יכולה להחזיק שני אנשים יחד במשך זמן רב, אפילו לעד. במקרה של שני חקלאים זה יכול להיות גידולו של תפוז. במקרה של איב סאן-לורן ושל פייר ברז'ה, המטרה המשותפת היתה צמיחת בית האופנה של איב וכן העשרת אוסף חפצי האמנות של השניים, וכל עוד שהיה להם את שני היעדים הללו, איב ופייר שמרו אמונים זה לזה".

"לצערי, נדירה ביותר, בעיקר לאור העובדה שעוד ועוד זוגות מסביבי נפרדים. בגן הילדים אנחנו לומדים שבאגדות הכל מתחיל רע ואז נגמר טוב, אבל האמת שהחיים הפוכים: בדרך כלל מערכות יחסים מתחילות נפלא ומשם והלאה המצב מידרדר עד שהוא נהיה רע. הדרך היחידה למנוע זאת היא לגלות את סוד האהבה. איב ופייר גילו אותו, ובגלל זה הם נשארו יחד למרות כל הקשיים. לא היה פשוט לחיות עם איב והוא שקע באלכוהול ובשטויות אחרות וגם בילה עם אנשים שלא היה צריך לבלות איתם, אבל במקום לקום ולעזוב אותו, פייר קיבל זאת בהבנה ונשאר בצדו".

"בהחלט. למדתי מהסרט הזה שאי אפשר לשנות את האדם שבצדך, ובכל מקרה לא כדאי לעשות זאת, כי אם הוא ישתנה אז זה כבר לא יהיה האיש שהתאהבת בו. בגלל זה, למשל, הפסקתי להגיד לאשתי לסגור את הארונות. אין מה לעשות, היא כבר לא תהיה אדם שסוגר ארונות, ואם אני לא רוצה שהם יהיו פתוחים, אז אני קם וסוגר אותם בעצמי. זה תמצית הסוד של האהבה: לקבל את האדם כמו שהוא".

"האמת היא שלפני הסרט הייתי בטוח שמעצבי אופנה הם אנשים שמנהלים חיים קלילים ורק פה ושם מקדישים איזה שנייה לעבודה, אבל כמובן שגיליתי כי האמת הפוכה: זה עולם משוגע לגמרי. מי שעובד בו פועל לפי לוח זמנים מטורף ונתון בלחץ בלתי נסבל".

"תראה, הבעיה הגדולה של מעצב אופנה בשיעור הקומה של איב סאן-לורן היתה שהוא אף פעם לא היה יכול פשוט לקום וללכת. אם אני אעשה מחר את הסרט הבא שלי או לא אעשה אותו, זה לא ממש משנה לאף אחד, אבל המקרה של איב היה אחר: עמדה מאחוריו תעשייה שלמה, והוא לא היה יכול אף פעם לקחת הפסקה קצרה או ארוכה. הוא עמד בראש פירמידה שלמה והמונים היו תלוים בו. כך היה גם מצבם של מעצבי אופנה אחרים, ולכן הלחץ עליהם היה כה חריג. איב סבל מכך אבל לפחות הצליח לשרוד, מה שאי אפשר לומר על אלכסנדר מקווין, שבסופו של דבר כרע תחת העומס ושם קץ לחייו בשנה שעברה".

"האמת שלא כל כך. אם כבר הייתי עושה סרט על מקווין זה היה כדי להמחיש מה שעולם האופנה עושה לבן אדם. אבל בעיקרון, אני מתעניין יותר במעצבים מהתקופה של קוקו שאנל, קרל לגרפלד, איב סאן-לורן וכיוצא בזה. הסיבה לכך היא שהם מייצגים ימי קסם שהיו וחלפו – העידן של ההוט קוטור. אי אפשר להשוות את סאן-לורן למקווין".

"האמת היא שמאז ומעולם, זאת אשתי שבוחרת לי את הבגדים. אני לא כל כך מבין בזה, והיא תמיד אומרת לי שאי אפשר ללבוש חולצה כזו עם מכנסיים כאלה ולהפך. לא יודע מה הייתי עושה בלעדיה".