"לא אשחק בסרט אנטי-ישראלי": ראיון עם צחי גראד

פעם הבדיחה היתה שאתה לא יכול לראות סרט ישראלי בלי לפגוש את משה איבגי ואת גילה אלמגור, אבל עכשיו כבר צריך לומר – אין סרט תוצרת הארץ בלי צחי גראד ורונית אלקבץ.

וזאת לא סתם הלצה, אלא המציאות לאשורה. כראיה, הצמד מככב בשני הסרטים הישראלים שהגיעו לבתי הקולנוע בחודש האחרון, "מבול", שעלה כאן לפני שלושה שבועות, ו"ציון אחיו", שמגיע לאקרנים עתה אף שצולם הרבה לפניו. אם לא די בכך, הרי שגראד ואלקבץ מגלמים בשני הסרטים אותו תפקיד בדיוק – זוג עתיר בבעיות עצמו, המגדל נערים במצוקה כלשהי. ב"מבול" של גיא נתיב היה זה נער אוטיסט, "בציון ואחיו" של ערן מרב זהו מתבגר עבריין.

שני הסרטים שונים זה מזה, ו"ציון ואחיו" בכלל מתבלט בנוף הקולנוע הישראלי בשל סגנונו המחוספס אך הפיוטי, שמזכיר את הניו-ריאליזם האיטלקי או את הקולנוע הצרפתי של שנות השמונים, למשל "המולה וזעם" של ז'אן-קלוד בריסו.

ובכל זאת, הכפילות שנוצרה ודאי עוד תשרת בעתיד מחברי שאלות טריוויה על הקוריוזים של הקולנוע הישראלי, וגם גראד מודע לכך שקרה כאן משהו משונה.

"זהו בהחלט צירוף מקרים משעשע", הוא אומר. "אני מקווה שזה יתרום איכשהו לשני הסרטים או לאחד מהם, או לכל הפחות לא יפגע בהם. בעיקרון אין לי בעיה עם זה שסרט מתעכב, כי בדרך כלל זה קורה מפני שהמפיקים או המפיצים מחכים שהוא יזכה בפרס בינלאומי כלשהו ואפשר יהיה למנף את זה בארץ, ואני משלים עם כל דבר שיכול לעזור לסרט. במקרה של 'ציון ואחיו', הוא בכל זאת התעכב יותר מדי, וזה קצת מבאס. אבל אפשר גם להסתכל על הצד החיוב של כל זהי: כמו שמרב אמר, אם לקחו אותי ואת אלקבץ ל'מבול', זה סימן שעשינו עבודה טובה ב'ציון ואחיו'".

"ברור, בכיף. אולי בפעם השלישית גם נזכה סוף כל סוף לגלם זוג שהיחסים שלו נורמליים".

אך האמת היא שגם עוד לפני הסיפור המוזר של "מבול" ו"ציון ואחיו", אפשר היה לחזות בפרצוף של גראד בכל מקום – מהסרטים "מישהו לרוץ איתו", "אילי ובן" ו"עיניים פקוחות" וכיוצא בזה. ועד הסדרות "תמרות עשן", "אבודים באפריקה" ועוד. בקרוב גם אפשר יהיה לראות אותו ב"אורים ותומים", שתעלה ב-yes במאי, וב"הדילרים", סרטו החדש של עודד דווידוף, במאי "מישהו לרוץ איתו", שבו חוזר גראד לאהבתו הישנה ומגלם מאמן כדורגל.

ריבוי התפקידים של גראד אף הוביל לכך שמאמר ב"הארץ" קבע בכותרתו כי השחקן הוא סימן ההיכר מספר אחד של הטלוויזיה הישראלית. בהמשך לכך הגיעו הניסיונות להסביר איך זה קרה, ואחד ההסברים הנפוצים לפופולריות של גראד בקרב היוצרים המקומיים הוא שהשחקן משכיל לגלם בדמותו משהו ישראלי מאוד. "אני מעדיף לחשוב שמלהקים אותי כי אני שחקן טוב", עונה גראד, שלאורך רוב השיחה מתגלה כאיש הכי מסביר פנים בסביבה, ולמשמע שאלה זו ניכרת בו לראשונה ולאחרונה מידה מסוימת של אי-נחת. "בכל מקרה, אני לא כל כך מצטיין בעיסוק בדימוי עצמי וכדומה, וכל הדיבורים האלה לא קשורים לעבודה שלי, אז אין לי מה להתעסק בהם".

אני יכול להבין את זה, אבל גם צריך להסתייג. גם בגלל שכל דמות היא סיפור אחר, וגם בגלל שבישראל יש כל כך הרבה פנים, שאי אפשר להגיד שאתה יכול לגלם את ההוויה של המדינה. ועם זאת, אני יכול להרגיש שיש בי משהו ישראלי, כי אני מזיע ואני מאלתר, ואני לא אוהב לצאת פרייאר, וכשאני שומע שיורים עלינו טילי גראד נשבר לי הזין ובא לי שנחזיר להם כמו שצריך, ומצד אחר אני גם מרגיש שאנחנו עושים עוולות ולא טוב לי גם עם זה".

"קודם כל אני לא עושה אודישנים. אני לא טוב בזה, וזה דורש המון מאמץ וחצי יום עבודה, אז חבל על הזמן. חוץ מזה, במאים מקומיים מכירים אותי ויכולים להתרשם מעבודות שעשיתי, אז אין סיבה שהם יזדקקו לאודישן. אם איזה במאי צרפתי יגיע לישראל ויזמין אותי למבחן, זה כבר סיפור אחר".

"אותו דבר כמו לגבי סרטים ישראליים – לא אשחק בסרט שאני מרגיש שהוא לא בא ממקום אמיתי, נגיד סרט אנטי-ישראלי במופגן שהוא יותר תעמולה פוליטית מאשר קולנוע. אני לא חושב שהייתי משתתף, למשל, ב'מיראל' של ג'וליאן שנאבל".

איזה למשל?

"שני הסרטים האלה הם באמת דוגמאות טובות להבדלי התפיסה בין ישראל לאירופה. המקרה של 'עיניים פקוחות' מלמד שבניגוד אלינו, הקהל באירופה מתייחס לפעמים לקולנוע הישראלי בתור מסמך היסטורי-חברתי. הם רואים חרדים הומואים ב'עיניים פקוחות' וזה בעיניהם אטרקציה, אבל אצלנו כמובן שזה לא כך".

"זה סרט שמתאים יותר לאנינות הטעם של האירופאים, שיכולים להתחבר יותר לסרטים שיש בהם פיוטיות, כאלה שהסגנון בהם יותר חשוב מהתוכן. למען האמת, בדברים שאני כותב גם אני מעדיף סרטים שבהם יש קודם כל סיפור, ומהסיפור החזק נובעת הביקורת החברתית, תמונת העולם הציורית וכל השאר".

התשובה האחרונה של גראד מזכירה כי מעבר להיותו השחקן הכי עסוק בישראל כרגע, הוא גם אחד היוצרים המבטיחים בה. ב-2001 ביים גראד את סרט הביכורים המרענן שלו "ג'ירפות", וחמש שנים לאחר מכן את "תנועה מגונה" הנוקב, שזכה בתחרות הישראלית בפסטיבל חיפה וגם הוקרן בפסטיבל-סאן סבסטיאן.

השיחה מתקיימת במעונו שבכפר סירקין, שבו יש לו פינת עבודה נפרדת ופסטורלית, כזו המזכירה את הסרטים הבריטיים על הסופרים שמתבודדים בכפר ומקבלים בו השראה. האם המוזה אכן נופלת על גראד ויש סיכוי שנזכה בקרוב לראות את סרטו השלישי?

"אני עובד עכשיו על כמה דברים", הוא מגלה. "התחלתי לכתוב משהו עם ישראל ברייט וזה נעצר, אבל אני מתקדם בינתיים עם סרט אחר שאני כותב לבד, וכרגע אני נמצא בערך בשליש הדרך של הדראפט הראשון שלו. חוץ מזה אני גם עובד על סדרה".

"האמת שבקושי, זה באמת בעיה. אולי אני צריך לקחת איזה שבועיים חופש".

"כן, אם כי לא לגרמנית אלא לספרדית, וזה בהחלט היה קצת מוזר. אבל יש מדינות שרגילות לדיבוב, אז אני מניח שבשבילן לקרוא תרגום זה עוד יותר מוזר".