כיכר שם בחוץ: למרות יאיר לפיד - "שירים בכיכר" חשוב ליום הזיכרון

ערב ה"שירים בכיכר", על כל הטקס, הכיכר רבין והיאיר לפיד, הוא המצטרף המוצלח ביותר למשפחת הבידור של ערב יום הזיכרון ב-25 השנים האחרונות. לא, המונח "בידור" לא היה טעות; "שירים בכיכר", כמו משדרי הטלוויזיה של יום הזיכרון, כמו פרויקט "עוד מעט נהפוך לשיר" של גל"צ ועוד, נתמכים בכמעט 25 אלף טרגדיות כדי למכור את הזמן שצריך להעביר כדי שאפשר יהיה לומר ש"עשית משהו" לטובת מורשת היום הזה. אלא שבפועל, ראית הופעה בחינם של המוזיקאים הכי מבוקשים בארץ מבצעים את השירים עליהם גדלת וברקע – יאיר לפיד. תמיד זה יאיר לפיד.

יאיר לפיד של "שירים בכיכר" הוא קריין הרצף של השכול. בין נינט טייב לישי לוי הוא קורא קטעים שכתבו משוררים כמו חיים גורי או הורים שכולים כמו אסא כשר בהטעמה אחידה לכולם, שכוללת וירטואוזיות מפוארת בין לחלוחית, שאר רוח, בלורית מתנפנפת וסיומת דרמטית. לפיד הסתפק אמש (ראשון) בקטע מקורי אחד שכתב ובו הזכיר את ברצלונה בכדורגל ולא את מכבי תל אביב בכדורסל. כי יאיר לפיד הוא אדם מעודכן, שמבין שמדד המותגים הישראלי השתנה: לאו מסי אין, שמעון מזרחי אאוט. ואולי הוא עשה זאת כי לפיד עצמו הוא גם לאו מסי. לאו מסי של הלחיצה על בלוטות. הלאו מסי של פחד המוות.

לפיד הוא הסמל של "שירים בכיכר", אבל דווקא בגלל עוצמתו של המוסד והביצועים המוזיקליים שהצטברו בשנותיו השונות (מהפדיחה של ריטה לפני שנתיים ועד הביצוע של ברי סחרוף ל"אליפלט"), אפשר גם להסתכל עליו אחרת. "שירים בכיכר" 2011 - על הביצוע הנוראי של קרן פלס וישי לוי ל"חורף 73'" (לוי, חיית במה בימים כתיקונם, נראה חסר ביטחון לחלוטין ופלס היתה הילדה שיודעת לשיר בטקס בבית הספר) וגם על אלו הנפלאים והחשובים (מוניקה סקס הביאו את "סוף המדבר" של שלום גד בכבוד ובגאווה לעשרות אלפי אנשים, ועל כך יבורכו) - מכריח את השטן הקטן שכופר בטקס הבידורי הזה בעל האצטלה הממלכתית להתעמת עם אופן הזיכרון בישראל.

מהסרטים הקצרים והקורעים אודות המשפחות שאיבדו הכל ועד נינט ב"אבות ובנים" של אביתר בנאי, "שירים בכיכר" הוא אתגר שכל אדם שרוצה חלק בישראליות חייב להציב בפני עצמו מדי פעם, כדי לראות מה בעצם נשאר מהיכולת שלו להזדהות עם יום הזיכרון במדינה שקוברת את מתיה באדמה, אך ממשיכה לחיות איתם כאחוזת דיבוק. עדיף להתחרפן בכיכר מחרדת הקודש המזויפת שבה הקהל סופג שירים שאינם קשורים במיל ליום הזיכרון ("אורות" של אברהם טל) מלשבת בבית ולחפש שידור באינטרנט של משחקי NBA.

מה גם שריבוי טקסי הזיכרון למיניהם השנה, שהיוו לראשונה תחרות רצינית ל"שירים בכיכר" (בירושלים ובראשון לציון), נראה כמו הרחבה של קיבעון המוות. אבל הוא יכול להוביל גם לעימות המיוחל עמו.

שני רגעים משמעותיים במיוחד היו ב"שירים בכיכר", שאפשרו, לא להאמין, את אותה התמודדות אמיתית עם יום הזיכרון: האחד הוא הביצוע של מיכה שטרית ל"לילה לא שקט" של שלמה ארצי, שיר על אדם ש-לא נעים – מזיין את האישה של חברו המת. האומץ שבביצוע שיר שכזה בטקס שהממלכתיות ספוגה בו היה מרגש. הוא הזכיר שלצד הקנון המאוס של שירי נעמי שמר למיניהם, התפתחה פה מסורת של שירי זיכרון אלטרנטיביים מלאי רגש והשראה - מאותו "לילה לא שקט" ועד "ריבונו של עולם" של סחרוף.

הרגע השני היה דווקא הנאום המסורתי של ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, זה שבצפייה בטקס בטלוויזיה משמש להפסקת שירותים או הכנת סנדביץ', למי שזכר לקנות אוכל. חולדאי הקריא את "הלילה אנחנו קוראים שירים" של מאיר ויזלטיר, שמתלונן ש"העולם איננו קורא שירים הלילה, ולא בלילות אחרים". כקונטרה, חולדאי אמר "אבל אנחנו לא מוותרים על השירים, ובאים לכאן שנה אחר שנה". בשניה שאחרי שאסימון דבריו סיים ליפול, קשה שלא היה לחשוב על מה היה קורה אילו היינו בוחרים שלא לוותר על דברים אחרים בישראל. מי יודע, אולי לא היינו צריכים את השירים האלו כל כך.