"סוף כל סוף סרט ישראלי שלא מתרחש בתוך טנק!" היתה פחות או יותר קריאת השמחה של לימור לבנת לנוכח "הערת שוליים", הדרמה של יוסף סידר על תככים באקדמיה. השרה אולי לא צפתה בסרט עד תומו, שכן אז השמחה שלה היתה פחותה: אחרי הכל, "הערת שוליים" חושף את הצדדים הפחות נאורים של ההשכלה הגבוהה בארץ, ובעיקר מעמיד באור נלעג את מוסד פרס ישראל ואת משרד החינוך שמחלק אותו. עם זאת, בדבר אחד צודקת לבנת: סידר, שהוא במקרה או שלא במקרה בן של פרופסור בעל שם עולמי, אכן יצר כאן תקדים.
למעשה, אם לא סופרים סרטים כמו "שלושה ימים וילד" או "לאן נעלם דניאל וקס", שבהם האוניברסיטה ניצבה ממש בשולי העלילה, זוהי הפעם הראשונה שיצירה קולנועית מקומית משמעותית מעמידה את האקדמיה במרכז העלילה. זה גם לבטח המקרה הראשון שבו סרט שכזה נהנה מתהודה בינלאומית.
אל תפספס
בכך, התעשייה הישראלית בסך הכל מיישרת קו עם הקולנוע העולמי, שמזה תקופה ארוכה נהנה כבר לשוטט עם המצלמה במסדרונות האוניברסיטה. כל מי שראה סרטים אמריקאיים, בריטיים וצרפתיים בעשרות השנים האחרונות ודאי מכיר היטב את הדמויות החבוטות של הפרופסור המפוזר העמל על מחקר חשוב, של המרצה הנערץ המפלרטט עם סטודנטיות גרופיות, ושל אחוות תלמידים היוצאת משליטה.
כדוגמה לזאת, אחד הסרטים ההוליוודיים הבולטים של השנה החולפת, "הרשת החברתית", התרחש באוניברסיטת הרווארד, והיא היתה הרבה יותר מסתם זירת התרחשות: הדינמיקה החברתית הייחודית של המוסד האליטיסטי הניעה את העלילה כולה, וגם היתה מקור רגשות הקיפוח של גיבורה, מארק צוקרברג. בכך הצטרף הלהיט המהולל לרצף ארוך של עבודות קולנועיות, שזיהו את הפוטנציאל הדרמטי הטמון באינטריגות אקדמיות.
אל תפספס
הפוטנציאל הזה נובע מסיבה פשוטה: בשביל דרמה צריך קונפליקט, ובשביל כך צריך להתלבט בין שתי מערכות מוסר. כתוצאה מזאת, קונפליקטים צומחים בשפע בחברות סגורות מסוגן של האוניברסיטה. לחברות כאלה יש תמיד מערכת של קודים וחוקים משלהן, ובאופן בלתי נמנע הם מתנגשים בכללים של העולם החיצוני. זה בדיוק מה שקורה לגיבורי "הערת שוליים", הנאלצים לבחור בין היושר האקדמי ובין ערכי המשפחה שלהם, ומכאן נובעת העוצמה הדרמטית האדירה של הסרט.
אמנם הבמאי-תסריטאי יוסף סידר הוא הראשון שהשתמש בהשכלה הגבוהה כדי לייצר עוצמה מסוג זה בקולנוע הישראלי, אך יש לציין כי לאורך השנים היו כמה סופרים מקומיים שהקדישו את כתביהם לאקדמיה.
ש"י עגנון, למשל, עשה זאת ברומן האחרון שלו שהתפרסם, "שירה". למען האמת, גיבור הספר ההוא מזכיר את הדמות המרכזית ב"הערת שוליים": בדיוק כמו אליעזר שקולניק של סידר, גם מנפרד הרבסט של עגנון הוא איש מדעי רוח ירושלמי הממקד את מחקרו בכפייתיות בתחום נקודתי ואף אזוטרי - קברי העניים בביזנטיון, במקרה שלו.
נקודת הדמיון הזו חושפת סיבה נוספת לכך שאקדמאים יכולים להיות גיבורים דרמטיים מעולים: המסירות הכמעט אובססיבית שהם מפתחים לתחום עיסוקם מקנה להם אופי חזק במיוחד, והעובדה שהם בדרך כלל חוקרים ומגלים דברים שלצופה הממוצע אין בהם שמץ של מושג מזכה אותם ברובד מסתורי, בלתי-מושג ומושך.
אך האמת היא שגם בלי קשר לכך, גיבור "שירה" עובר מספיק תהפוכות מרתקות כדי לפרנס סרט באורך מלא. אולם כפי שהיטיב להתעלם משאר יצירותיו של עגנון, הקולנוע הישראלי פסח גם על הפנינה הזאת.
דילוג בולט עוד יותר היה על האפשרות לעבד את "מוות בחוג לספרות" של בתיה גור, רומן שבכל מדינה אחרת היה הופך באופן אוטומטי לסרט. גור היתה מהראשונות בקהילה הספרותית המקומית לזהות כי האקדמאים המהוגנים לכאורה יכולים לעתים לחטוא בפשעים הנוראיים ביותר. בכך, הצטרפה הסופרת המנוחה למסורת בינלאומית עשירה של מותחנים אוניברסיטאיים. אך למעט כמה מקרים יוצאי דופן פה ושם, למשל "מבוא לאהבה" של אמנון ז'קונט, כמעט ולא היו עוד תוספות ישראליות למסורת הזו.
בכלל, גם אם כמות הספרות הישראלית על האקדמיה עדיין גדולה יותר מזו של הסרטים המקומיים בנושא, היא עדיין זעומה יחסית, בעיקר אם לא ניקח בחשבון כותרים כמו "מיכאל שלי" של עמוס עוז, שבהם האוניברסיטה משמשת רק רקע ואין לה חלק מהותי בעלילה.
אל תפספס
למעשה, רק בעשור האחרון זכו לתהודה יחסית שני ספרים מקומיים שממש חדרו לקרבי האוניברסיטה, ומן הסתם עשו זאת בצורה חריפה: "אקדמיה" של יקי מנשנפרוינד ו"שבע מידות רעות" של מאיה ערד.
הרומן של הסופרת, שהיה מלאכת הפרוזה הראשונה שלה, עסק בקרב של ארבעה חוקרים על משרה נחשקת. בכך העלילה שלו מזכירה מעט את המירוץ לפרס ישראל המתנהל ב"הערת שוליים", אך יש לציין כי המשרה אצל ערד היא במוסד אקדמי אמריקאי, בשעה שבמקרה של סידר, הכל קורה בגבולות הארץ. לפיכך, בכל הקשור בירידה לנבכי האקדמיה הישראלית, הסרט המהולל הולך עוד יותר רחוק גם מהספרים שקדמו לו בנושא.
בכל מקרה, אפשר לסכם כי התרבות הישראלית מתרחקת מן המדשאות של הקמפוס. מה הסיבה לכך? קודם כל, אולי זה לא ימצא חן בעיני לבנת, אבל אין מה לעשות הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא הדבר שהכי מעסיק את התושבים במדינה מאז ומעולם, ולכן גם את היוצרים שלה. שרת התרבות וחסידיה אולי חושבים שיש משהו מפונק בעשיית סרטים על הכיבוש, אבל האמת היא לעתים הפוכה דווקא קולנוענים שחשבו להפיק קומדיה על מצוקותיו של פרופסור הרגישו כי במצב של המדינה, זה לוקסוס גדול מדי לעשות סרטים שכאלה.
יש גם סיבות נוספות, שאינן קשורות דווקא לפוליטיקה: ראשית, בארצות הברית סטודנטים בדרך כלל עוזבים את הבית במעבר לקולג', ומתחילים חיים חדשים לגמרי. לפיכך, העולם האוניברסיטאי מעבר לים הוא באמת ובתמים יקום בפני עצמו, וזאת בשעה שבארץ סטודנטים בדרך כלל מבלים את הלימודים אצל ההורים או בדירות שותפים.
בכלל, בניגוד לאירופה ולאמריקה, בישראל אין עיירות אקדמיות, ולפיכך גם התרבות האקדמית פחות עשירה. קשה כאן יותר לפתח אינטריגות בין פרופסורים ותלמידים ובינם לבין עצמם, כי בסופו של יום, כולם מתפזרים לכל עבר ולא פוגשים זה את זה בקרנות רחוב.
בהקשר זה, בישראל עדיין לא צמחה מורשת אוניברסיטאית מפוארת. אמנם יש תחומים מסוימים שבהם האוניברסיטה העברית מובילה מבחינה אקדמית על הסורבון, אבל מה לעשות שהשם שלה מתנגן פחות רומנטית על הלשון. באותה מידה, עם כל ההערכה ליריבות התוססת בין החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב לבין סם שפיגל, היא עדיין לא משלהבת יצרים כמו התחרות בין אוקספורד וקיימברידג'.
למרות כל זה, עדיין יש באקדמיה הישראלית מספיק כוח כדי להניב יצירה בסדר הגודל של "הערת שוליים", שלבטח תיזכר כאחת מאבני הדרך המשמעותיות של הקולנוע המקומי בשנים הקרובות. יתרה מכך, כיוון שהצלחה אמנותית אחת בדרך כלל מובילה לשלל חיקויים, אפשר לשער כי עוד קולנוענים יבקשו ללכת בדרכו של סידר, ולפחות לכאורה, באמת נראה פחות סרטים על הסכסוך ויותר סרטים על האוניברסיטה.
תהליך כזה אולי יישמע משמח באוזני שרת התרבות, אבל היא חייבת לזכור כי יש מעט מקומות פוליטיים בארץ כמו האקדמיה, כך ש"הערת שוליים" הוא לא בהחלט דוגמה לבאות. כרגע לבנת מאחלת שיהיו כאן עוד סרטים כמוהו, אבל במידה ומשאלתה תתגשם, אל לה להתפלא אם סרט האקדמיה הישראלי הבא יציג את איתי טיראן כדוקטורנט לבלשנות שמתאהב בעמיתה מביר-זית ומתפוצץ יחד איתה למוות בהפגנה נגד הכיבוש.