"ירושלים גוועת תרבותית"

בתקופה האחרונה נדמה ששומעים יותר ויותר על ירושלים בהקשר של תרבות ואמנות. תוכניות טלוויזיה כמו "עספור", "הילדים של ראש הממשלה" וגמר "כוכב נולד" מצטלמות בה, סרטים זוכי פרסים כמו "הערת שוליים" או "הממונה על משאבי אנוש" נעשים עליה, ויום הסטודנט בבירה כבר כמה שנים מציג ליין-אפ מצוין ומתחבר ללילה לבן בכל רחבי העיר. מצד שני, בצאתו של יום ירושלים, מתגבשת לה הרגשה שלמרות כל הרעש, המגמה הזו לגניבת כתר בירת התרבות מתל אביב עוד רחוקה מאוד מלהתממש.

"יש שינוי", אומר מנכ"ל תיאטרון החאן, דני וייס. "אני לא מפקפק בכנות כוונותיו של ראש העיר והצוות שלו באמת להעיר את ירושלים, בין השאר באמצעות השקעה בתרבות. זה עומד במקום מאוד גבוה בסדר היום של העיר בשיח, בפרקטיקה וביום יום". אולם לדברי וייס, הבעיה העיקרית טמונה בגודלו של תקציב התרבות בעיר. "נכון שהוא גדל אבל הוא עדיין נמוך וכמעט מעליב מול ערים אחרות, קטנות יותר מירושלים, ובטח כאלה שאין להן יומרות לחזור להיות מרכז תרבותי בקנה מידה ארצי".

וייס צודק. כאשר תקציב התרבות של העיר הוא כ-20 מיליון שקלים, והיא מקבלת סכום דומה גם ממשרד התרבות, קשה לומר שעיריית ירושלים משופעת בכסף. לשם השוואה, תקציב התרבות של עיריית תל אביב הוא כ-150 מיליון שקלים. רוב הפרויקטים ומיזמי התרבות שצצים בה בתקופה האחרונה, כמו למשל עונת התרבות הירושלמית, ממומנים מכספי קרנות, תרומות וגופים פרטים, עם או בלי מעורבות פיננסית של העירייה.

"הבעיה השנייה", מוסיף וייס, "היא ההשקעה בתשתית התרבות, במוסדות התרבות הקבועים, כמו תיאטרון החאן, הסינמטק ומוזיאון מגדל דויד, מול ההשקעה באירועים, בלהביא את "כוכב נולד", בלעשות רעש וצלצולים בבריכת הסולטן. כראש מוסד תרבותי אני יכול לומר שהיחס הוא בעייתי. העירייה משקיעה לא מעט בדברים שנעלמים מיד אחרי שהם מתחילים, בעוד שהיא היתה מרוויחה דיווידנד גבוה הרבה יותר אם היא היתה משקיעה את עיקר המסה במוסדות שעובדים כל השנה".

לעמדה הזו שותפים גם איתמר פיינר, בעליו של הבר הירושלמי אוגנדה (וסניפו החדש בתל אביב), ואבי גולדברגר, אחד מבעלי הברים הירושלמים התקליט והקסטה ובעברו עורך מוסף התרבות של עיתון קול העיר. "עושים 'עספור' בירושלים, 'ילדי ראש הממשלה' ו'סרוגים'. יש כסף, אז עושים הפקות", אומר גולדברגר. "זה לא שיש תעשיית טלוויזיה בירושלים, יש אנשים שבאים לכאן במיני וואן בבוקר, מצלמים את הסדרה וחוזרים הביתה. דבר דומה קורה בכל אירועי הרחוב שהעירייה מארגנת, זה מגניב זה כיף, אבל אלו לא אמנים ירושלמים, זה לא שמפתחים את סצנת המוזיקה בירושלים. מביאים את ברי סחרוף ואת בלקן ביט בוקס, זה מגניב ואחלה ותוסס, אבל לא קמו ואמרו בואו נצמיד לו אמן מקומי ונעזור להתפתחות של תרבות בירושלים. אני מבין למה למראית עין נראה כאילו קורים הרבה דברים אבל בפועל לא קורה כלום".

"יש בירושלים יותר מקומות לצאת ולשתות בירה מאשר בתל אביב", אומר מצדו פיינר. "זה לא בהכרח משהו תרבותי לצאת, אבל מבחינה תרבותית כן יש משהו שקצת תקוע, מבחינת להקות שרוצות להופיע או קיום של יוצרים או קיום של אמנים. העירייה לא כל כך מבינה בדברים הללו אז היא מנסה לגייס אנשים שכן מבינים, ולפעמים הם בכלל לא ירושלמים אלא אנשים שחיים את החיים התל אביביים, ואז מבקשים מהם 'תעשו ככה וככה, ותשאירו לנו את הירושלמים'. פיינר טוען כי הסיבה העיקרית לארעיות האמנות בירושלים היא מצוקת התעסוקה. "אם העירייה הייתה צריכה לעשות משהו אז זה לייצר מקומות עבודה, ולא לקחת איזה פארק ולשים בו את הדג נחש וכאילו לשמח את הסטודנטים, כי כשהם יסיימו את הלימודים לא תהיה להם עבודה".

אז מה אפשר לעשות?

"בעיקר צריך להתחיל לנסות לטפח את הדברים, להיות יותר עירניים למה שקורה בשטח, לפתח את השורשים של מה שכן יש בירושלים במקום לנסות לשים פלסטר לסרטן, "אומר גולדברגר. "ירושלים גוועת תרבותית היום. כל מי שיגיד אחרת משקר, בניגוד לעבר אין היום שום מפעל תרבות משמעותי, הכל זה ייבוא. אבל יש בסיס, יש אקדמיות שלומדים בהן אמנות, אבל למה הן לא מפתחות מרחב נלווה – זה דוגמא למקום שאפשר להתחיל בו. סם שפיגל, בצלאל – הם לא מפתחים שום דבר שהוא מעבר למסגרת בית הספר. צריך להתחיל לשאול למה לא נעשה לזה מינוף?"

פיינר, מבחינתו, מצביע על מגמה בעייתית נוספת: "בתקופה האחרונה אני מרגיש שמערימים קשיים ושהמשטרה נהייתה חסרת מעצורים בהשתלחות שלה במקומות בילוי. יש תחושה שלא כל כך רוצים שנהיה פה".

פיינר לא לבד. גם גלינה פורד דה-ברה, אמן דראג שייסד את המופע "געוואלד!" וירושלמי גולה, חש בזה. "אנשים מרגישים הרבה יותר את הצדדים האוכפים של העירייה. מרגישים שאם כבר תרבות בתמיכת העירייה אז זו התרבות שהעירייה תכתיב. בחברה פלורליסטית ודמוקרטית עיריות ופקידי עירייה לא אמורים להתערב בתכנים של תרבות. מצד שני, אנחנו בכל זאת מדברים על העיר שבה רקדניות מחול התבקשו להתכסות בחנוכת גשר המיתרים. התחושה הכללית היא שאומרים תודה שזה כל מה שעושים".

אולי יש טענות לגבי הדרך או הביצוע, אבל בסך הכל יש הרגשה שכוונות העיריה טובות וחיוביות. יוסי שרעבי מונה לפני שנה וחצי לתפקיד ראש מנהל תרבות חברה ופנאי בירושלים, והוא נשמע נמרץ במיוחד ואופטימי. "יש לנו מדיניות מאוד ברורה", הוא אומר ומציין את הדגש שמושם על הצעירים, על שותפויות וגיוס כספים מצד גופים פרטיים וקרנות. "אנחנו רוצים להפוך את העיר למוקד עלייה לרגל - לייצר מוצרים תרבותיים באיכות שייחודית לירושלים ומאפיינת אותה, על הכוחות היצירתיים והאמנים שיש בה והמרחב הציבורי הייחודי שיש בה".

ומה לגבי הטענות על השקעה באמנים ובתכנים לא-ירושלמים?

"החלטנו שקודם כל מביאים אמנים גדולים, מייצרים איכות ולא רוצים להתפשר על החוויה התרבותית, ומצד שני אנחנו לא מוכנים לוותר על החוויה הירושלמית", אומר שרעבי.

ואכן בשבוע שעבר נחנך בעיר בית מזיא"ה לקבוצות תיאטרון מקומיות בהשקעה של 17 מיליון שקלים. "זה נובע מכך שאנחנו רוצים לתת במה לאמנים שמסיימים ללמוד כאן ולגרום להם להישאר בעיר", מסביר שרעבי. לכך מתווספת גם התוכנית להקמת מתחם מנורה שיאכלס את בתי הספר לאמנות הידועים בעיר בהשקעה של 130 מיליון שקלים. "אנחנו משקיעים סכומים גדולים יחד עם הממשלה במסגרת מיזם הטלוויזיה שנועד לייצר כאן תעשייה של יוצרים ומפיקים ירושלמים. זה לא סתם שלפני שנתיים 5% מהסרטים שהופקו בארץ היו בירושלים והיום כבר למעלה מ-20% אחוזים נעשים בעיר".

וזה עובד?

"דבר כזה הוא תהליך ארוך זה לוקח זמן, אי אפשר לקחת ספינה מורכבת כזו וביומיים לשנות את הכיוון שלה, עכשיו מתחילים אנשים לעלות על הספינה".

גם איתי מאונטנר, המנהל אמנותי של עונת התרבות בירושלים נשמע אופטימי. "אני חושב שבסך הכל המקומות שאתה יכול לפעול בעיר הם לא רבים או גדולים, אבל כשאתה משווה למצב שהיה פה לפני חמש שנים יש הבדל גדול", הוא אומר. "ברור שבכרך המרכזי יש הרבה יותר מקומות, אבל אני חושב שהבחירה של לפעול כאן או לפעול בהקשר לכאן היא בחירה אמנותית".

פיינר לעומתו מזכיר שכשמדובר בעיר, העיסוק הראשי הוא קודם כל אמוציות. "מי שנשאר פה חייבת להיות לו סיבה ממש טובה", הוא אומר. "זה אחד המקומות היחידים שאתה צריך סיבה ממש טובה כדי לא לעזוב אותו. לעזוב את ירושלים זה תמיד מלווה במאבק פנימי של האדם, כשבסופו של דבר הוא מפסיד ועוזב אבל כן מסתכל אחורה תמיד".

"מטרת החייאת התרבות בעיר היא להביא לפריחת האמנות והתרבות המקומית וכן להביא למשיכת תיירים ומבקרים לעיר ולהפוך אותה לעיר מרכזית גם לתיירים ולתושבים מחוץ לירושלים, זאת באמצעות פרסום ושיווק ארצי.

"באשר לנושא אכיפת החוק - העירייה פועלת לאפשר לבעלי מקומות הבילוי לפעול ופועלת גם מול משטרת ישראל בנושא. חשוב לציין כי את הטענות כלפי המשטרה - יש להפנות אליה".