מיכה לבינסון, כוכב "הערת שוליים": "צריך לנשוך את היד שמסבסדת"

אחת התלונות הקבועות לגבי הקולנוע הישראלי היא שתמיד רואים בו אותם שחקנים, והנה ב"הערת שוליים" מפציעות להם פנים חדשות – פניו של מיכה לבינסון, המגלם את פרופסור יהודה גרוסמן, איש הרוח קשה העורף העומד בין שני גיבוריו האקדמאים של הסרט (שלמה בראבא וליאור אשכנזי).

קהילת התיאטרון מכירה היטב את פניו הייחודיות של לבינסון, אחד מן הבמאים המובילים בתחום בעשרות השנים האחרונות, שגם היה בעבר המנהל האמנותי של פסטיבל ישראל וכיום הוא מנהל את בית הספר לאמנויות הבמה בית צבי. שוחרי המסך הגדול, לעומת זאת, מעולם לא זכו להתענג עליהם. אז מה פתאום, דווקא עכשיו, בגיל 58, עושה לבינסון תפקיד כל כך משמעותי, ועוד באחד הסרטים הישראלים הבולטים של השנים האחרונות?

ובכן, הכל התחיל ב"חצי טעות", כדבריו של לבינסון, המגולל את השתלשלות העניינים שהובילה להשתתפותו ב"הערת שוליים" בדיוק באותה צורה שבה מדברת דמותו בסרט – בקול עבה וסמכותי, בהטעמה מדויקת ובשפה בהירה וחדה.

"קיבלתי טלפון מסידר, וישר אמרתי לו שאני לא שחקן, אבל הוא היה עקשן, וכיוון שהוא ביקש נורא יפה ובגלל שאהבתי את עבודותיו הקודמות, הסכמתי", מספר לבינסון. "אז באתי לפגוש אותו בעשר בלילה, שזו השעה היחידה שיכולתי להתפנות מעיסוקיי בבית צבי, ולקחתי ממנו את הטקסט לקראת האודישן שהתרחש שבוע לאחר מכן. אז קרה משהו שאני לא גאה לספר אותו, כי לא ככה צריך להתנהג – בין הריצות מבית הספר הביתה, פשוט לא הספקתי לגעת בטקסט, ולא קראתי אותו אפילו בחצי שעה שהיתה לי לפני האודישן. ככה יצא שפתחתי אותו לראשונה מול עיניו הנדהמות של סידר".

"כן. בבוקר שלאחר מכן מעירה אותי מזכירת ההפקה ואומרת 'התקבלת'. ישר התקשרתי לסידר ואמרתי לו 'תגיד, מה אתה אוהב בי? את הקול? את ההבעה? אני מכיר שחקנים. אני אתן לך חמישה שיספקו לך את מה שאתה רוצה במקומי. לי אין זמן ואני גם לא שחקן'. הוא ענה 'בסדר', אבל לאחר שבוע התקשר ואמר שהוא בדרך כלל מוותר כשלא רוצים, אבל שהוא פשוט לא יכול לעשות את הסרט בלעדיי. בינתיים כבר הספקתי לקרוא את התסריט, והוא היה בעיניי טוב, אמיץ ומיוחד, אז המחשבה שהפרויקט ייפול בגללי היתה קשה מנשוא. לכן הסכמתי בכל זאת, והיום אני אסיר תודה על כך שסידר הכריח אותי להשתתף בסרט, ואני גאה להיות חלק מהדבר הזה".

"זה היה נורא כיף. הייתי רק יממה וחצי, אבל זה היה בדיוק ביום שבו 'הערת שוליים' הוקרן מספר פעמים, ככה שהסתובבתי בריביירה כמו בראד פיט, ועשרות אנשים ניגשו אליי ואמרו לי 'איטס יו פרום דה פיקצ'ר, קאן וי האב אן אוטוגרף'?'. בהתחלה התעצבנתי, אבל אחרי עשרים מקרים כאלה אמרתי לעצמי, 'תפסיק להיות סנוב, תודה שזה לא בלתי נעים', והזדקפתי כמו טווס, ובסך הכל זו באמת היתה חוויה. בגלל התפקיד שלי בפסטיבל ישראל, יצא לי כבר להיות בכל פסטיבל בעולם, אבל קאן זה משהו אחר לגמרי".

"קודם כל, זה טוב לשמוע שבחים. דבר שני, אני בעד קולנוע פוליטי, אבל אני גם יכול להבין את התחושה שאתה רוצה לעשות או לראות קולנוע שהוא מופקע מזה, ואני חושב שהעובדה שהצופים בקאן ראו סרט ישראלי שאין בו חיילים ופלסטינים עשתה רק טוב לתדמית שלנו בעולם".

"זה כבר דבר אחר. זה שהמדינה עושה את תפקידה ותומכת בקולנוע, ואגב עושה זאת במידה גדולה יותר מאשר במדינות אחרות, לא אומר שצריך לרצות אותה. אסור לתת רישיון לקולנוע מגויס שבו לא מרשים לנשוך את היד שמסבסדת אותך. להיפך, מותר וצריך לנשוך. בכך כדאי לנו לקחת דוגמה מאנגליה. שם, אתה הולך לתיאטרות שהמלכה היא הפטרון שלהם, ואתה רואה הצגות שקוראות לסילוק המלוכה, ועוד מקבל בסוף פמפלטים שמבקשים ממך לתמוך בביטול המונרכיה".

"תראה, רמת המשחק בארץ נהדרת, גם בקולנוע וגם בתיאטרון, אבל יש לנו עמדת נחיתות אחת לעומת האנגלים, וזה השליטה בשפה. בכל הקשור לאהבת השפה ולחדוות הדיבור, אנחנו נחותים מהם, וזה הכל בגלל החינוך. הם, למשל, לומדים לדקלם את שייקספיר בעל פה עוד בתיכון, ויש להם מועדני ויכוחים וכדומה, ולנו אין כלום מזה. בדיוק בשל כך חיזקתי בבית צבי את הוראת השפה והוספתי קורסים בהגייה, בקריאת שירה ובדברים שמפתחים את הקשר בין השחקן והלשון. אני לא אומר שתמיד צריך לדבר עברית צחה על הבמה, אבל אני חושב שקודם כל צריך להכיר את השפה התקנית כמות שהיא, ואז אפשר להחליט אם בהצגה מסוימת מתאים לדבר עם שגיאות או לא. אחרי הכל, בשביל לשבור את הכללים צריך לדעת אותם".

"להיפך, אני יוצא מנקודת ההנחה שיש סבירות גבוהה כי הצעת העבודה הרצינית הראשונה לשחקן צעיר תגיע מן הקולנוע ומן הטלוויזיה, ואין הכוונה להצעה הכספית הרצינית הראשונה שתגיע אליו, אלא באתגר המקצועי המעניין הראשון שהוא יעמוד בו. קיימים עדיין אנשי תיאטרון טהרניים שחושבים שתיאטרון זה קודש הקודשים והמסך הגדול והקטן הם רק פרנסה, אבל הגיע הזמן שהם יתפכחו ויפסיקו להתייחס לקולנוע ולטלוויזיה כמסחרה, כי זה ממש לא כך, זה שטויות".

"האמת שלא חשבתי על כך. להפוך את 'הערת שוליים' להצגה? השאלה היא לשם מה לעשות זאת. עיבודים בימתיים של סרטים מצליחים נהיו טרנד באחרונה, אבל אסור יהיה לנהוג כך כחלק מהטרנד. אני חושב שאם יביאו את הסרט המסוים הזה לבמה, הדבר יחשוף את המגבלות של התיאטרון. יש ב'הערת שוליים' כמה רגעים, בעיקר כל מיני תהליכים פנימיים שעוברים על הגיבור, שרק הקולנוע יכול לחשוף בצורה אפקטיבית".

"היו אליי כמה פניות בשנים האחרונות לביים סרט ולא נעניתי, ואז המפיק דודי זילבר הביא לי את התסריט הזה, שכתבה אורלי בן-נון, והיה בו משהו מדליק ומיוחד שמשך אותי. התסריט מציג סיפור אהבה בין אשה ושני גברים, שמתפרש על פני כמה שנים, וזה אתגר מרתק להפיח בסיפור הזה חיים קולנועיים".

"מאז התיכון אני רוצה לעשות סרט. כבר אז, הייתי מבלה את רוב הפנאי שלי מול המסך הגדול. רוב הכיתה הלכה לים, אבל לי לא היה גוף לים, אז אני הלכתי לקולנוע פריז וראיתי שם ברגמן, פליני וכל סרט איכות אפשרי. גם למדתי קולנוע ועשיתי סרטים קצרים ופרסומות, אבל באמת אף פעם לא עשיתי סרט באורך מלא, והנה הגיע צירוף המקרים הזה ויוצא לי להיות שותף לשני סרטים שכאלה. האמת שזה לא הכי מקרי, כי אחת הסיבות שהסכמתי ל'הערת שוליים' היתה בשביל ללמוד לקחים לקראת הסרט שלי, ובאמת למדתי מסידר המון. בכל מקרה, בדיעבד, הייתי מסכים לשחק כאן באיזה נסיבות שלא היו".

"פרס ישראל? קטונתי. כן, זה נעים כשזה קורה, אבל חז"ל אמרו לנו להתרחק מהשררה ומהפרסים. בכל מקרה, אני לא חושב על כיבודים, יש לי עוד המון המון עבודה".