מפעל

(אוצרת: אסנת איטה סקובלינסקי)

באחד במאי השנה החלו עובדי חיפה כימיקלים להתבצר במפעל. הם שובתים כדי להעניק לכל העובדים את אותן זכויות: תנאי עבודה, פרישה ושכר הוגנים. בישראל 2011 מאבק זה אינו מובן מאליו. בעלי המפעל יצרו שלושה מעמדות של עובדים: עובדים החתומים על הסכם קיבוצי א', עובדים משנת 1997 ואילך שחתומים על הסכם ב' עם זכויות מופחתות, ועובדי קבלן יומיים, רובם ערבים מהכפרים בסביבה.

ההירתמות של עובדי הסכם א' למען עובדי הסכם ב' ושל שתי הקבוצות למען עובדי הקבלן מעוררת פליאה והשתאות. הסולידריות וההכרה בכך שהפחתת הזכויות של עובדים אחרים תפגע בסוף גם בזכויות שלהם נדירות מאוד בשוק העבודה של ישראל מודל 2011. זוהי ישראל של חוזים אישיים, של כרסום סיזיפי במעמד העובד ושל פערי מעמדות הולכים וגדלים. ניתן לשער שאחת הסיבות לסולידריות הנדירה הזו היא המאבק הגדול של עובדי הסכם א' לשמר את ההסכם לאחר שהגיע לסיומו ב-1997. היה זה מאבק ארוך ואלים שזכה לתיעוד בסרט "שביתה". ועתה, מי שזכויותיו נקנו במאמץ ממשיך להגן עליהן באותה רוח אחווה גם כעבור 11 שנים.

אלי לוטטי, ראש מטה המאבק:
"אני מאמין כי המאבק יימשך זמן רב. ההנהלה הכריזה שמבחינתם זהו עניין עקרוני ולא כלכלי".

בשבוע שעבר ערכה קבוצת "גרילה תרבות" הפגנה מיוחדת לתמיכה בעובדי המפעל. הקבוצה מורכבת ממשוררים ומוזיקאים שתומכים במאבקים פוליטיים וחברתיים דרך הפקת הפגנות שירה ומוזיקה בזירות המאבק. השירים המבוצעים בהפגנות קשורים לנושא המאבק ולפעמים נכתבים במיוחד עבורו. רתימת השיר למקרה מסוים ולניסיון להניע משהו בעולם מעניקה רובד נוסף של היתכנות ושל אפשרות ביצירה עצמה. שירים אלה מפסיקים להיות רק טקסט על נייר, מורכב ככל שיהיה; הם הופכים לאירוע בפני עצמו, שירים שהם הפגנה.

באופן דומה, בתערוכה זו יצירות האמנות חורגות מתוך המדיום שלהן ומקבלות ממד חדש. מדובר בתהליך כפול: מחד, העבודות אינן עוד יצירה חומרית בעולם – ציור או צילום – אלא הן דימויים באינטרנט. מאידך, הן יותר מרק ציור או צילום בהיותן מפגן של סולידריות ושל נוכחות באירועי היום הבוערים. הרובד הפוליטי מתווסף עליהן, עוטף אותן לעת עתה ומציב אותן בכיכר העיר הבוערת או לפחות בכיכר העיר הוירטואלית.

אלי אלבז, יו"ר ועד העובדים :
"מסתבר שמה שבאמת מסריח בחיפה כימיקלים זה לא הדשן היוקרתי שאנחנו מייצרים ומכניס לחברה מאות מיליוני דולרים בשנה. הסירחון האמיתי עולה דווקא ממשרדי ההנהלה. היא מעדיפה להפסיד כ-2 מליון דולר בכל יום שביתה, רק כדי למנוע מהעובדים להתפרנס בכבוד וכדי להמשיך לרסק את העבודה המאורגנת במפעל".

חלק מן העבודות עוסקות במפעלים. מפעל חיפה כימיקלים הפך לשטח אקס טריטוריאלי: הוא אינו בשליטת הבעלים והמנהלים שלו אלא בשליטת ועד העובדים, גוף מוזר שצמח מתוך יחסי הכוחות בעידן הקפיטליסטי. נדמה כי המפעל שייך רוחנית לעובדים – הם נמצאים בו רב הזמן, נושמים אותו, עובדים בו, מושפעים מן הזיהום שהוא מייצר, זיהום שהם דורשים למתן ברשימת דרישותיהם ושההנהלה, שיושבת רחוק מהמפעל, לא סובלת ממנו.

גם בזמן השביתה שומרים העובדים על תחזוקה מסוימת שלו. הרעיון של מפעל כגוף שחייבים לתחזק כדי שלא יקרוס מחזיר אותנו לרומנטיזציה של המהפכה התעשייתית, לתקופה בה נראתה הקידמה כדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לאנושות. נימה דקה זו של אופטימיות ואפילו של הומור נמתחת גם בעבודות. המאבק של העובדים איתן אך לא אלים: הם אינם מבקשים לנתק קשריהם עם מקום עבודתם אלא לחזק אותם.

שיר של עובד המפעל שנכתב עבור הפגנת גרילה תרבות:

"שיר על מקום" / משה בן משה

בואו תשמעו שיר על מקום
שפעם היה לכולנו חלום
היו תמריצים וטיולי משפחות
היו נשפים והרבה שמחות
עד שהגיע שחר נדב
אמר שהוא מנכ?ל, אך הסתבר שהוא גנב
פגע בזכויות של העובדים
מעובדי חברה הפכנו לעבדים
הוא לא מוכן לתת תנאים
לא דרגות שכר ולא תמלוגים
הגענו למצב שאין ברירה
עצרנו את המפעל במהרה
עד שמר נדב לא ישתחרר
אני לעבודה לא חוזר
המפעל הוא שלנו עוד לפניו
ובטח שיהיה גם אחריו
אז אדון מנכ?ל אני מאוכזב
לא מהסביבה אלא ממך נדב

תערוכה זו באה לחזק את ידי הפועלים השובתים, לתמוך בהם ולנסות להחדיר בהם אורך רוח. בימים אלו אוזל הכסף בקרן העובדים של ארגון "כח לעובדים", הארגון שמארגן את המאבק ביחד עם המפעל. קרן זו מספקת הלוואות ללא ריבית לשובתים שזקוקים לה, לאחר חודש ללא משכורת. ניתן להצטרף לאקט התמיכה ולתרום לקרן העובדים בלינק למטה.