רטרו היא אולי המילה הכי עכשווית היום. פרסומת למעדן "דניאלה"? רטרו. אדם ב"היכל התהילה"? רטרו. המילה גזעי? סופר רטרו. גם סטיבן שפילברג עלה על הגל, שממש לא החל בישראל, ועושה את הדבר הכי מודרני שאפשר חוזר אל שנות ה-80' ומשיב לחיקנו את החייזרים. האיש מאחורי "E.T", שגרם לכולנו לרצות למצוא חייזר חביב בארון שלנו חזור בסדרה החדשה שלו, "שמיים נופלים", לאהבה הישנה שלו ובדרך גורם לכולנו לדון שוב בשאלה האם אנחנו לבד ביקום.
הסדרה החדשה, בפרקה הראשון שודר אתמול (ראשון) בלילה בארצות הברית (שישודר ב-30 ביוני גם ב-yes), מנחיתה אותנו הישר לתוך עולם פוסט-אפוקליפטי שנשלט על ידי חייזרים. ביחד עם קבוצה של חברים מנסה נוח וויילי (בוגר "אי. אר"), המגלם את הפרופסור להיסטוריה טום מייסון, להגשים את התקווה האחרונה של המין האנושי - לשרוד. במקביל לזה, מנסה מייסון למצוא גם את בנו שנחטף על ידי החייזרים וכעת משמש כעבד שלהם.
ביחד עם אנסמבל שחקנים רענן ולא מוכר ברובו ובעזרת אפקטים מיוחדים, שלמרבה השמחה לא משתלטים על כל חלקה טובה בסדרה, עושה שפילברג את מהלך הבחזרה-לעתיד שלו ומגיש מוצר מהודק ומותח. לא רק זה - הוא גם מצליח לגרום לצופה להרהר מחד במשמעותם של חיי היומיום ובתכלית קיומנו בכלל ומאידך בכוחה של האנושות לשרוד, גם כאשר הג'וקים כבר מתו מזמן. בנוסף, גם בתוך העולם המשוגע הזה שבנה שפילברג, צצים רגעים שיכלו באותה מידה להתרחש בדירה במנהטן או במשרד עורכי דין בשיקגו ואינטראקציות אנושיות שלא היינו מאמינים שיכולות להתקיים בעולם שבו כולם נמצאים תמידית במנוסה, מחפשים אוכל וחוששים לחייהם.
כך למשל, מלאה מייסון את בני משפחתו בסיפורים על מלחמת העולם הראשונה ועל אלכסנדר מוקדון וגם בעולם פוסט-אפוקליפטי בו הייתם מצפים שהם יקשיבו לו ויגמעו בשקיקה את כל סיפוריו, בנו הצעיר מגלגל עיניים ומבקש שלא יביך אותו, ממש כאילו היו על סט של סדרת דרמה רגילה.
אבל כפי שהבנתם, בסדרה הזאת אין יותר מידי דברים רגילים ואם במקרה קיוויתם לשובם של היצורים הירוקים שכיכבו לנו על הטי שירטים בניינטיז תשכחו מזה. החייזרים של שפילברג (שמתחלקים בסדרה לשני סוגים: מאקים - דמויי רובוטים גדולים; וסקיטרס - קטנים יותר ודמויי עכבישים) אכזריים ומאיימים וכל קשר בינם לבין היצור עם העיניים הגדולות ששבה את לבנו, מקרי בהחלט.
עם זאת, נראה כי עד היום לא היה ולו במאי אחד שהצליח לברוח מהכנסת תכונות אנושיות גם לדמויות החייזרים, וכך גם ב"השמיים נופלים" אנו רואים (שוב) יצורים עם רגליים, ידיים וראש. והחל בשלב מסוים מתווספים להם אפילו רגש ופגיעות, או כמו שדמותו של וויילי הגדירה את זה - "הם מתים ממש כמונו, רק צריך להתקרב".
המוטיבים שהספיקו להיחשף כבר בפרק הראשון חושפים במידת מה את הכיוון שאליו שפילברג מכוון את הסדרה ואת רוח הדברים שהוא בדרך כלל מנסה להכניס ליצירות הקולנועיות שלו. אם לשפוט לפי הרמזים המקדימים האלו, לא נתפלא אם בסוף הסדרה הפוסט אפוקליפטית הזו המנצחת היחידה שתישאר לעמוד על הרגליים תהיה הרוח האנושית.