באופן אירוני למדי, טיימינג התקף הלב של בריאן פרי לא יכול היה להיות מושלם יותר. אותו אירוע בריאותי שהסתיים, טפו טפו טפו, בהחלמה מלאה, הביא לכך שתאריך הופעתו המקורית של פרי בישראל נדחה ונקבע מחדש ליומיים אחרי הופעתו של בוב דילן באצטדיון רמת גן.
כך, זכה הקהל לחוויה הביזארית של ההופעה היחידה בעולם שמהווה ניגוד גמור למופע של דילן וגם השלמה שלו. מי שהתלונן על הקור שדילן הפגין כלפי הקהל, זכה לחיבוק חם מפרי האנרגטי והשמור היטב; מי שלא הבין כיצד אפשר להביא לאצטדיון רמת גן במה כל כך דלה כמו זו של דילן, זכה לווידאו-ארט, זמרות ליווי ששמות את הבי"ת בבלוז ושתי רקדניות בורלסק על סף החשפניות; וכמובן, הכי חשוב, מי שרצה שירים של דילן כמו ששירים של דילן נשמעים, קיבל אותם מפרי ארוזים בעטיפת צלופן מפוארת של אחד הווקאליסטים הטובים בעולם.
השיא היה בשיר היחיד שחפף בין שתי ההופעות "All Along The Watchtower", שבו פרי סימן לקהל לזנוח את המושבים של היכל התרבות ולהתקרב לבמה, ובתמורה סימן ללהקה ובעיקר לגיטריסטים שלו להשמיע להם את הצלילים המוכרים של השיר, שלא מילאו את אצטדיון רמת גן ביום שני.
בריאן פרי בישראל: צפו בתמונות מתוך ההופעה
כמובן שהתזמון של בריאן פרי לעומת מורו ורבו (לו הקדיש קאברים עוד בתקופת רוקסי מיוזיק וגם אלבום סולו שכולו קאברים לדילן) הוא רק חלק מהסיפור המורכב והיפה של פרי המוזיקאי. שכן מדובר בפרפורמר אולטימטיבי שעושה כבוד לאמנות באשר היא אמנות ומצליח לשלב ז'אנרים ועולמות לכדי אג'נדה אחת מרתקת. הדבר מפתיע במיוחד לאור דבריו בראיון שהעניק לשלומי אלדר מערוץ 10, בו אמר שהוא כמעט ולא מאזין למוזיקה מלבד לחומריו שלו. זו כמובן אמירה מאכזבת למדי ממוזיקאי בסדר הגודל של פרי, אבל מפתה להכתיר אותה כשקר גס של אמן שממילא התפרנס מאמנות הרמאות שיש בגלאם רוק שהביא לעולם. כי שום דבר בשואו של פרי לא מעיד על סגירות ואטימות, להיפך.
הגיוון של פרי התבטא בעיקר בדינמיות המוזיקלית של השירים. בחלק מהם פרי הבליט את הסקסופוניסטית המצוינת שלו שחשמלה את המקום בסולואים מהדהדי צלילי אייטיז. בחלק אחר בלטו שני הגיטריסטים החשמליים שלקחו את השירים לאזורי הסבנטיז, בין סולואים של רוק אצטדיונים לקטעי נגינה הלקוחים ישירות מהלקסיקון של הרוק המתקדם. פרי עצמו ניגן היטב במפוחית ובקלידים ונע בקלילות בין עמדת הסולן שנע בחופשיות ללא קשר ללהקה, לבין עמדת המנצח שמסמן למתופף מתי להיכנס כדי לגרום לקהל לאבד את זה.
אם יש בכל זאת דבר שדומה בין האנטי-שואו של דילן לשואו של פרי, הוא נמצא בבחירת השירים. פרי קימץ יחסית בשירי רוקסי מיוזיק, ולצד קלאסיקות כמו "Avalon" ו-"Love is The Drug" , דילג דווקא על שיר מופלא ומפוצץ קתרזיס כמו "More Than This". כמו דילן, פרי ממילא רואה בהופעה שלו שלם מוזיקלי שלשמות השירים המבוצעים בו יש תפקיד גדול ומשמעותי יותר באמירה האמנותית מאשר לתת לקהל אפשרות לזמר יחד איתו.
וכמו דילן, גם פרי נתן את הכל, העניק אמון מחדש בשירים שלו והשאיר אנשים עם חיוך מרוח על הפרצוף. ביציאה, לא מעט דיברו על החום האנושי של פרי ו"השלום ישראל" שאמר כערך המוסף שלו על פני דילן החמוץ. האמת היא שבמצבה של ישראל, זו סתם זכות לקבל שני מופעים ברמה כזו באותו שבוע.
נהניתם בהופעה? ספרו לנו בפייסבוק