הפער בין הציפיות ממה שאמן מסוים יכול לעשות לבין פועלו אמורות להסתיים בשלב מסוים, ובמקרה של רונה קינן, אלבום רביעי הוא בהחלט זמן טוב לכך; קינן כבר לא תהיה היוצרת המבטיחה שנולדה מקצף גלי הים של הבוהמה התל אביבית האליטיסטית לתוך הדיסטורשן של הפיקסיז ופי ג'יי הארווי; כפי שהוכיחה הקבלה הנדירה של אלבום בינוני כמו "שירים ליואל". לקינן וגם לקהל שלה נוח בעולם החוה אלברשטייני שיצרה לעצמה.
אולי זה בגלל הציפיות הנמוכות מהתרבות הישראלית ואולי זה בגלל שבאמת, המיינסטרים הישראלי לא מסוגל להכיל סנטימטר מעבר ל"כמו צמח בר" ובכל מקרה זה לא משנה: כמו שמאור כהן לעולם יעשה את הדבר שמדגדג לו בצורה שרק מתקרבת לשלמות אך לא בשלמות ממש, כך קינן תמשיך להלך על הקו שמדגדג את המופת, אבל מסתפק בתיקו.
בפרספקטיבה הזו, "המראות ונחיתות", אלבומה החדש, הוא היצירה המרתקת ביותר של קינן עד היום. קינן, שכנראה תיכנס ל"היכל התהילה" לפני שתחליף את יזהר אשדות כמפיק מוזיקלי, שכללה מוטיבים שהיו קיימים בנפרד בשלושת אלבומיה הקודמים, לכדי יצירה שמותחת במעט את הגבולות הנוחים שיצרה לעצמה.
קינן תמיד היתה כותבת מילים מצוינת, וכאן, מחוץ לכלא הסיפור על אביה או משוחררת מהצורך לייצר להיט, היא פשוט מעיפה משפטים שקשה שלא לרצות לחבק אותה אחריהם. "מה שנראה כמו יהלום לא מלוטש מתגלה כמלצרית בהמתנה" ("עטלפים עפים נמוך") הוא הציוץ המוצלח של השנה, "זאת לא אשמתי אם קניתי אקדח כדי לוותר על אגרוף בסנטר" ("תוגה שיכורה") הוא ממש משפט של אליוט סמית' ו"הלילה לא שירים" מתכתב באופן חשוד אך מקסים עם "הלילה אנחנו קוראים שירים" של מאיר ויזלטיר, באותה רמת גימור ודקירה של האחרון.
נדמה ששיבתה של קינן לעיסוק בעצמה ביחס לעולם ולא בעצמה ביחס למשפחתה, משחרר את חבל המילים שלה ואת חדות אבחנותיה. זו אינה השפה האטומה שבין אב ובתו, אלא של אישה בת 31 שמסתובבת בעולם ומביטה לבני אדם ישר בלבן של העין. ברגעים מסוימים, שקיימים באלבום בריכוז גבוה יחסית לאלבום של קינן, היא גם גורמת להם לבכות.
הבעיה של קינן, לאורך כל אלבומיה, היה בחוסר היכולת שלה ליצור שיא מוזיקלי שיתמוך באינטלקטואליות הטבעית שלה. זה הצליח לה מדי פעם, בשיר עצום כמו "עיניים זרות" וסולו החשמלית שבסיומו וגם ב"מבול" יפה התואר שהסתיים בקרשנדו עוצמתי שקינן לא שחזרה מאז. ב"המראות ונחיתות" ישנם שני רגעים בולטים שכאלו, האחד הוא הגיטרה החשמלית שמסיימת את השיר "המראות ונחיתות" והשני הוא המפוחית המקסימה בסיום "מעשנים בשרשרת", שמטיס את השיר המעולה הזה (שדומה מאוד ל"מי מפחד מהזריחה" מאלבום הבכורה של קינן) כל כך גבוה, שאין דרך להתמודד איתו אלא בלעשן קופסה.
ככלל, "המראות ונחיתות" הוא האלבום שבו קינן התמקצעה מוזיקלית בז'אנר שבחרה לעצמה; הפולק הארצישראלי שלה נשמע משוייף ומחודד, ככל הנראה בזכות שימוש נכון בכלים כמו מפוחית, דוברו, ויברפון וקלידים, כמו גם בנגנים שמחוץ לכנופיה הקבועה שלה, דוגמת יהוא ירון ודויד פרץ. כל הבלחה של גיטרה חשמלית מחזירה לחיים את הפנטזיות על קינן הרוקרית המשוחררת, אבל אלו בונוסים. כאמור, החלום הזה על דמותה של קינן, ככל הנראה, לא יתגשם.
חובה לומר שמי שירכוש את המהדורה המיוחדת של "המראות ונחיתות" אמנם יזכה לגרסאות יפות של קינן ל"סיטואציה" של שלמה ארצי עם ברי סחרוף ולביצוע הנהדר שלה ל"בס בבלון" של מאיר אריאל, אבל הדחיסה של קטעי הבונוס לתוך האלבום המקורי, קוטעת את היכולת להתרשם מ"המראות ונחיתות" כאלבום שלם . השלמות הזו היא דבר שקינן הקפידה עליו באלבומה השני והשלישי, ואילו אלבומה הראשון נפגע ממנו מאד- כששם שובצו קטעים שלה באנגלית שהיו מנותקים לגמרי מההקשר הישראלי המיוחד שקינן הביאה. מוטב היה לחלק את האירוע לשני דיסקים, כדי לאפשר לשקט שאחרי "הלילה לא שירים" להדהד.
"המראות ונחיתות" הוא מוצר שטוב שאפשר למצוא אותו בתוך ההיצע של המוזיקה הישראלית. ובאשר לקינן המחתרתית של תחילת הדרך שנבלעה בתוך קינן הממלכתית? זה כנראה מסוג הוויתורים שאנשים מבוגרים עושים עם הזמן, כי זה מה שיש ועם זה פשוט עדיף לנצח.
רונה קינן - "המראות ונחיתות" (NMC יונייטד)
"המראות ונחיתות" של רונה קינן: האזינו לכל האלבום
על "שירים ליואל" של רונה קינן
על "עיניים זרות" של רונה קינן