קח לך אשה

לכבוד יום האישה הבין לאומי, חברות התקליטים מעמידות כמעט ראש בראש שתי אסכולות קוטביות ממין נקבה: מצד אחד מירי מסיקה, כוכבת הפופ הראשונה ששברה את התיקו ההיסטורי בין ריטה לנורית גלרון, והעבירה את כובד המשקל של היצירה הישראלית לאוליגרכיה של חבורת רימון. מצד שני, הכתר שבאוטופית המוזיקה האלטרנטיבית בישראל, והתקווה הלבנה הגדולה, רונה קינן. למרות השוני הקיצוני בין הסגנונות של האומניות הנ"ל, שתיהן מתמודדות עם אותו מבחן מאיים, הוא האלבום השני שבא אחרי בכורה מסחררת (וזאת למרות ההסתייגויות של קינן עצמה מהבכורה שלה). שתיהן מגיעות כדמויות מנוסות יותר ומשופשפות יותר אל קו פרשת המים של התודעה הציבורית, מי בפופ ומי באלטרנטיב קאנטרי.

למירי מסיקה יש קול שבלע לוויתן, הקיא אותו ומאז הוא לא מפסיק לצעוק משמחה. האלמנט הבולט באלבום הזה הוא המאמץ של המפיק המוזיקלי אורי זך (בעלה של מסיקה) להבליט את אותו קול של מסיקה, אל מול היוצרים והמלחינים שמשחקים בחומרי האלבום כמו בובה על חוט. מסיקה מיטלטלת בין השטחיות הטקסטואלית של קרן פלס (אני בולע סומבררו אם היא מכניסה שיר אחד מכאן לאלבום שלה), השמאלץ של בן ארצי ("דיזינגוף נראה פעם ארוך"?!) והגרוע מכל, הכלוב המוזיקלי שבעלה כולא אותה בו. בין יורו-דאנס מזעזע ("אם זאת האהבה שלך"), מזרחית לייט ("הוא") וקשקושי פופ ("שלום לאמונות"), אורי זך מצטייר כתשובה המודרנית לרמי קליינשטיין של אמצע שנות ה-90, כשתור בקופת חולים נשמע פחות טרחני מהאלבום הזה. וזה חבל, כי גם באלבום הקודם של מסיקה, אודה ואתוודה, היו שניים וחצי שירים שהייתי מוכן לשמוע כשלא היה אף אחד בבית. אבל במקרה הנ"ל תאמר לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה הוא פתגם הרסני.

מסיקה בסופו של דבר היא סך כל הפגמים של דור רימון הראשון: בנאלי, חסר משקל ובעל אופק מוזיקלי של מפיק קדם אירוויזיון ברשות השידור. כצעד ראשון בהחלמה, מסיקה חייבת להשתחרר מלפיתת החנק היצירתית של חבריה, ובמיוחד זו של זך, שכופה עליה בעיבודיו סגנון שלא ממש מצדיק 14 שירים ו-55 דקות ללא מסכות חמצן. נקודת האור היחידה נצפית מכיוון שיר אחד, "עכשיו אתה חוזר חזרה" שבו דווקא אריק ברמן "השוביניסט" (נו, ואנחנו מקוננים על אובדן הקסם בשיעורי הספרות), כותב ומלחין טקסט נשי עם בשר ודם מתחת לציפורניים המשויפות. בשאר האלבום מסיקה נשלטת ע"י נשים וגברים שמזיזים אותה לפי קצת חליל זייפני במיוחד, ולצד יום האשה הבינ"ל, נקרא בעוז: שחררו את מירי מסיקה.

מירי מסיקה, "שלום לאמונות", עננה

בניגוד לתחושת המאיסות שבאלבום של מירי מסיקה, האלבום של רונה קינן מריח כמו גבינות ויין: במינונים הנכונים, הוא עשוי מהחומרים מהם הפכו יהודה עמיחי ודליה רביקוביץ' לטקסטים מכוננים וחווה אלברשטיין לאמא של כולנו. ארבעת השירים הפותחים והמבריקים מציירים את כותבת הטקסטים הטובה בישראל על קו השבר שבין חרדה לאהבה, מזיזה אוגדות של רגש עם הקול המצוין שלה. קינן בוחרת שלא לפזר את השיער שלה גם מוזיקלית, ונותרת בביישנות מקסימה. היא מדברת על נשימות ועיניים ואי אפשר שלא להתחנן לקבל ממנה חיבוק, כשהשיא מגיע ב"עיניים זרות" הקורע בלי רחמים. "אין כלי נשק בעולם/שמתוקף אהבתי יכריע את הזמן", היא שרה ונדמה שהקרב הוכרע מזמן. אחר כך מגיע "במערכת הדם", המתוח והקורס, שמדגיש את ההשפעות מבלונד רדהד ויו לה טנגו.

אלא שההמשך מזמן את הטעות הגדולה בהתנהלות של קינן, כזו שנגררת איתה מהאלבום הראשון, "לנשום בספירה לאחור". קוראים לה יזהר אשדות, המהוסס והמשמים, שמנצל את הנטייה של קינן לרוך בלי קושי ומנטרל אותה מכל חשמל אווירתי, שעוד איכשהו שרד באלבום הבכורה. בחלקו השני של האלבום קינן נגררת אחרי האיש המשפיע ביותר על הפופ הישראלי מאז לואי להב, ומפסידה את ההזדמנות להיות נושאת המגבעת של האלטרנטיבה. מלבד "המעיין הזוהר" המקפיא, כמעט כואב פיזית לראות את ההבדל בין הטקסטים המאלפים של קינן להפקה הדהויה שאשדות מדביק לה וללהקת הליווי המהוקצעת שלה. כמובן שהיא עדיין בולטת הרבה יותר מרוב היוצרים והיוצרות במדינתנו, במיוחד בשל בחירתה (הזמנית) לדבוק בשירים בעברית (השיר באנגלית הוא אגב, החלש באלבום). רק חבל ששתי נשים חזקות במיוחד במוזיקה הישראלית נשלטות ע"י דמיון מוגבל של גברים. ועוד ביום האישה.

רונה קינן, "עיניים זרות", NMC