וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פסטיבל ירושלים 2011: יאיר לפיד לא היה צריך לצאת נגד "אודם"

10.7.2011 / 6:53

יאיר לפיד טעה כשנכנס ב"אודם" של יונתן סגל לפני שצפה בו, השחקניות הישראליות להטו ועוד דוקו ישראלי בעד פלסטינים עורר מהומות. אבנר שביט מסכם סופ"ש מוצלח בפסטיבל ירושלים

סוף השבוע הראשון של פסטיבל ירושלים 2011 הציג שלושה מן המתחרים על פרס חג'ג' לסרט העלילתי הישראלי הטוב ביותר. מבין אלה, בלט בעיקר "השוטר", עבודת הביכורים של נדב לפיד. דרמה זו עוסקת בחבורת צעירים מהפכניים החוטפת כמה בעלי הון כמחאה על הקיטוב בין עשירים ועניים. עצם הנושא שלה מייחד אותה בנוף הכחול-לבן, שכן מעולם לא נראה כאן סרט עלילתי העוסק בצורה כה ישירה בפערים החברתיים. חשוב מכך, גם סגנון העשייה של "השוטר" מקנה לו מקום ייחודי בהיסטוריה המקומית, שכן הוא מזכיר ברוחו הקשוחה אך הרומנטית בעיקר את הקולנוע הגרמני, למשל "הדור השלישי" של פאסבנדר או "המחנכים" האוסטרי.

למרות כל זה, "השוטר" מצליח בכל זאת להיות נטוע היטב במציאות הישראלית, והוא מייצג אותה באמינות נטולת פניות אך גם באירוניה עתירת כאב. הודות לכל זה מתקבלת יצירה מקורית, חזקה ומעוררת מחשבה, שוודאי לא תהיה קלה לעיכול בקרב הקהל המקומי, אבל צפויה לזכות לאהדה רבה בפסטיבלים ברחבי העולם. כמו כן, הסרט מנציח את מעמדה של יערה פלציג ("בין השמשות") כשחקנית הצעירה היפה והטובה ביותר שפועלת כיום בארץ, ולצדה מרשימים גם מיכאל אלוני (היפה להכאיב גם הוא), מיכאל מושונוב, יפתח קליין ומנשה נוי.

יונתן סגל. עומר מירון
כאפה מיותרת מיאיר לפיד. יונתן סגל, במאי "אודם" בהקרנת הסרט בפסטיבל ירושלים/עומר מירון

לעומת זאת, אין הרבה מה לומר בזכות "אחותי היפה", סרט נוסף שהוצג במסגרת התחרות. זוהי עבודתו השנייה של מרקו כרמל, והיא מהווה ירידת מדרגה גם ביחס ליצירת הביכורים שלו, "הסודות של מישל". הבמאי מנסה להשתמש במערכת היחסים הטעונה בין שתי אחיות (אוולין הגואל וריימונד אמסלם) כדי לייצר מלודרמה עזת צבעים ורגשות, אבל התוצאה מיושנת, מאולצת וחסרת כל חן. לצד שתי השחקניות מככבים גם משה איבגי ואיתי תורג'מן, וכולם נראים כאילו נקלעו למלודרמה משנות השישים בלי יכולת להיחלץ ממנה.

הסרט העלילתי הישראלי השלישי והמדובר מכל שהוקרן בסוף השבוע היה "אודם" של יונתן סגל, והצפייה בו גרמה ליאיר לפיד, שפרסם בגאון כי הסרט משווה בין הכיבוש לשואה להיראות זחוח ומנותק עוד יותר מן הרגיל. שוב התברר כי מיותר להלין על יצירות קולנועיות לפני שאתה צופה בהן, שכן אין בדרמה זו שום טיעון אנטי-ישראלי. בכלל, אין טעם לחפש בה מסרים ישירים, וזאת מפני שסגל משתמש בקשר המעט חולני וארוך השנים בין שתי פלסטיניות (קלרה חורי ונטלי עטיה) כדי ליצור מעשה אמנות מורכב.

בסיכומו של דבר, הוא לא מצליח ליצור עוצמה רגשית או תובנות מאירות עיניים, אבל "אודם" הוא בהחלט סרט שמעניין לעקוב אחריו. נוסף לכך, חורי מתמקמת בו כמועמדת מובילה לזכות בפרס השחקנית הן בפסטיבל והן בטקס פרסי אופיר הקרוב, ועטיה נותנת בו את תפקיד חייה. גם שתי הצעירות האלמוניות המגלמות את שתי הנ"ל בנעוריהן, זיו ויינר ומורן רוזנבלט, מתיזות גיצים על המסך, כך שאם לוקחים בחשבון את ההופעה של יערה פלציג, זה היה סוף שבוע מופלא לחובבי שחקניות בראשית דרכן.

יאיר לפיד צדק? דברו איתנו בפייסבוק

מותרות. yes
חד צדדי ועדיין בועט למדי. מתוך "מותרות"/yes

גם בגזרה התיעודית המקומית היה לוהט: ראשית, "סוסיא", סרטם הדוקומנטרי הקצר (15 דקות) של דני רוזנברג ויואב גרוס, ספג מקיתונות הרותחין ש"אודם" היה אמור לקבל. בהתאם לזאת, כמה מן היושבים באולם לא אהבו את העובדה שהשניים מציגים את תלאותיהם של פלסטינים המנסים לבקר בכפר הולדתם, וקראו "חרפה! בושה!" מיד בתום ההקרנה. הדבר גרם לחלק אחר מן הקהל למחוא כפיים כאות תמיכה ביוצרים, וכרגיל בתקריות הללו, תגובה זו הובילה את שורקי הבוז לסרט להפנות את שריקותיהם לאלה שמחאו לו כפיים, וכך הלאה וכך הלאה.

עיסוק בנושאים פוליטיים דומים אפשר היה למצוא גם ב"מותרות", סרטם התיעודי של דוד אופק ואלינור קוברסקי. השניים פורשים בפנינו את הדרך חסרת התועלת שבה ניסו הרשויות הישראליות להשתמש בהגבלות על מעבר סחורות לעזה, כדי לפרוק תסכולים על אוזלת ידן במאמצים להחזרת גלעד שליט הביתה. המסמך הדוקומנטרי שמתקבל אמנם חד-צדדי, ובכל זאת מרתק ונוקב.

חותמת הכשר אפשר לתת גם ל"די עם היללות", הדרמה של קטיה לבקוביץ' הישראלית-צרפתייה, שמופיעים בה כמה שחקנים תוצרת הארץ – ובהם שרה אדלר וכן חנה לסלאו וחיים בוזגלו, המגלמים זוג נשוי (והם באמת נראים כמו זיווג מושלם). עם זאת, את עיקר העבודה בסרט עושים ולריה דונזלי ובנז'מין ביוליי, מהטובים בשחקני צרפת, והם משרטטים דיוקן מלא חושניות, אמת וחוכמה של גבר ואשה רגע לפני חתונתם. בלי להתבכיין, זה לא יהיה הוגן אם "די עם היללות" לא יזכה להפצה מסחרית בישראל, מה עוד שיש לו סיכויים טובים לזכות כאן באהדת הקהל.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
חוויה אמריקאית שאפילו האמריקאים לא מבינים. מתוך "חוף בומביי"/מערכת וואלה, צילום מסך

סרט תעודה נוסף ומסעיר עוד יותר היה "קארט בלנש – מסביב לשעון" של אלכסנדר לואיס דניאל גוצ'מן. מאחורי השם הנוראי (עוד לא מאוחר להחליפו, דרך אגב) מסתתר מעקב מדהים בפרטנותו, בכנותו ובעומקו אחר מחלקת הטראומה של בית החולים איכילוב. הסרט עומד בשורה אחת עם "המנתח האנגלי" ו"חיים יקרים", שתי יצירות תיעודיות מפעימות נוספות מן השנים האחרונות על עבודתם של רופאים, והוא מציג דימויים וקולות שקשה להאמין כי המצלמה השכילה לקלוט אותן. מדובר בחוויה בלתי נשכחת, ואפשר לקוות כי היא תגיע לכמה שיותר אנשים, כדי שכמה שיותר מאיתנו יוכלו להעריך את החיים שיש להם.

נוסף לכל המעדנים הכחולים-לבנים, הוצגו בסוף השבוע כמובן גם סרטים בינלאומיים רבים, ובהם כאלה שאפשר להחשיב לפחות כחצי-ישראליים. כזה הוא למשל "חוף בומביי" של הישראלית לשעבר עלמה הראל, שזכה השנה בפסטיבל טרייבקה בפרס לסרט התיעודי הטוב ביותר. אפשר להבין מדוע ניתן לו הפרס, שכן הוא מצליח לחשוף את הצופים באופן ייחודי לפיסת חיים עלומה של ההוויה האמריקאית, שגם חלק הארי של תושבי ארצות הברית לא מכירים.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
חכו חכו. "סופר 8"/מערכת וואלה, צילום מסך

נסכם בארבעה סרטים בינלאומיים טהורים, אם כי שניים מהם נעשו בידי יהודים. הכוונה קודם כל ל"סופר 8" של ג'יי ג'יי אברהמס, שפתח את הפסטיבל והותיר טעם מעט מאכזב בפה, אבל על כך נכביר מילים לקראת הפצתו המסחרית בעוד כמה שבועות. סרט נוסף שהוצג בהקרנת בכורה ארצית בירושלים ואמור להגיע לאקרנים ברחבי הארץ בזמן הקרוב הוא "אחינו האידיוט" של ג'סי פרץ, בכיכובם של פול ראד ואחרים. קומדיה זו התגלתה כמהתלה שעושה כבוד עם כל האידיוטים באשר הם, וגם על כך נרחיב את הדיבור בהמשך הדרך.

שני הסרטים הבאים לא יזכו ככל הנראה להפצה מסחרית בארץ: מדובר ב"הייאוש העמוק שלנו" של סייפי טאומן, דרמה רומנטית מופתית שהוכיחה סופית כי תעשיית הקולנוע הטורקית היא כרגע בין הטובות בעולם. אגב, הסרט לא פחות קומוניקטיבי, מרגש ונוגע ללב מהרבה מוצרים אמריקאים או צרפתיים שזוכים לחשיפה רחבה בישראל, ולכן יש לקוות כי אולי בכל זאת תראה אור מקרנה גם מחוץ לעיר הבירה.

והיה כמובן גם את "הסוס מטורינו", סרט הפרישה המדובר של הבמאי המהולל בלה טאר (שראיון נרחב עמו תוכלו לקרוא בקרוב בוואלה! תרבות), שהסתובב בסוף השבוע ברחבי הסינמטק מעוטר בקוקו ועורר התרגשות רבה בקרב הנקרים בדרכו. שתי ההקרנות של היצירה המהפנטת הזו היו מלאות עד אפס מקום, ואם הפסטיבל היה רוצה, הוא היה יכול למלא גם שני אולמות נוספים לפחות. נוסף לכך, אף שהסרט באמת הרוויח ביושר את התואר "קשה לצפייה", מעטים השתעלו או נרדמו במהלכו ומעטים עוד יותר יצאו ממנו באמצע. העובדה שיצירה כה מאתגרת ומחייבת זוכה כאן לפופולריות כה גדולה היא תעודת כבוד לתרבות הישראלית כולה.

פסטיבל ירושלים 2011: כל הדיווחים והכתבות

פסטיבל ירושלים 2011: איך היה טקס הפתיחה?

פסטיבל ירושלים 2011: כל הסרטים שאתם חייבים לראות

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully