"ואולי לא היו" של שולמית לפיד נקרא רוב הזמן כסקיצה סבירה לספר הרבה יותר טוב. דרך סיפורה של משפחת עולים חדשים בתקופת הישוב, מנסה לפיד לגולל את סיפורה של תל אביב התרבותית בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת, תוך כדי גלישה מתמדת בין האינטימי להיסטורי. אלא שהניסיון שלה להכיל עשרות דמויות אמיתיות ובדיוניות וסיפור שנפרש על פני כעשר שנים, בספר מצומצם בן פחות מ-200 עמודים מניב תוצאה מאכזבת לרוב.
שולמית לפיד היא אחת הסופרות הוותיקות והפוריות בישראל, וכמובן גם בעלת יחוס משפחתי בולט (אלמנתו של טומי לפיד, ואמו של יאיר לפיד). רוב הספרים שכתבה הם רומנים היסטוריים ("גיא אוני", "חוות העלמות") או ספרי בלשים ("מקומון", "פילגש בגבעה"), שבמרכזם עומדות דמויות נשים חזקות. ואם להודות באמת, לרוב פוסעת לפיד על הגבול הדק בין ספרות קנונית אמנותית לספרי טיסה בידוריים; וכך גם בספרה הנוכחי.
במרכזו של "ואולי לא היו" עומדים סידי ומיקי דויטש, שעולים לארץ ב- 1934, ומתיישבים בעיר העברית הראשונה. סידי היא יפהפיה ממשפחת סוחרים, מיקי הוא בן של רב. הם מחוברים עדיין בנפשם לגולה, אך לצד זה משתלבים בהתלהבות בתרבות העברית הצעירה של תל אביב ד'אז. הם כמהים לחלוציות ואידיאליזם, אך בפועל מאמצים אורח חיים בורגני; הם מנסים לפרנס את עצמם בצורה הולמת, אך עם זאת מתעקשים לא להקריב את החלומות שלהם. בשלב מסוים, גם השואה של יהודי אירופה חודרת לחייהם ומסעירה את עולמם. אחרי השואה, עם האיחוד החלקי של המשפחה, חווים בני הזוג סגירת מעגל מחממת לב.
כל אלה הם חומרים מרתקים ובעלי פוטנציאל, אך רוב הזמן התחושה היא שללפיד לא היה את הסבלנות הנדרשת, כדי לפתח ולהעמיק אותם. הכתיבה שלה מרפרפת מעל פני השטח, נוגעת-לא נוגעת, ובסופו של דבר מייצרת חומר קריאה חביב, אך לא באמת משמעותי. סידי ומיקי מעוררים אמנם מספיק אמפתיה, כדי להחזיק את הקוראים מסוקרנים, אך דמויותיהם הן חד-מימדיות במידה רבה וחסרות את העומק הפסיכולוגי הנדרש. מצד שני, הספר לא מספק מספיק פרפראות רכילותיות על דמויות אמיתיות מהתקופה, שהיו יכולות להפוך אותו למבדר באמת. פה ושם חולפים בין הדפים אלתרמן, קלצ'קין, חינה רוזובסקה ואביגדור המאירי, שאותם פוגשות הדמויות ברחובות ובבתי קפה, אך אף אחד מהם לא הופך לדמות אמיתית ומעניינת באמת.
בסופו של דבר, חולשתו של "ואולי לא היו" היא בכך שלא נוצרת בו תחושה של עולם שלם ומפורט, שפועלות בתוכו דמויות בשר ודם. לספר של לפיד יש פוטנציאל, אך אין ספק שלצורך מימושו הסופרת היתה צריכה להשקיע הרבה יותר בתחקיר היסטורי ובפיתוח הדמויות, כמו גם בעיצוב העלילה. במצב הנוכחי, מדובר בספר נעים לקריאה רוב הזמן, אך מפוספס.
ואולי לא היו / שולמית לפיד, הוצאת כתר, 206 עמודים
ואיך ספרו של יאיר לפיד, "זכרונות אחרי מותי"?