צדקנות אחרי מותי

אנשים שלעולם לא בטוחים שהם צודקים יתקשו לצלוח טור שלם של יאיר לפיד, ועל אחת כמה וכמה ספר שלם הכתוב באותו כישרון מופלא שמאפשר לטעון שהעולם מורכב אבל בסוף לפיד, לא חשוב איזה, צדק. כשלפיד מקדיש בספרו החדש פסקה שלמה לכך שאביו למעשה סלד מהרעיון של פעילות בשם הצדק ("הצדק הרג יותר אנשים מכל טיעון אחר בהיסטוריה"), המעיים מאיימים להתהפך. מה השלב הבא? לבקש תגובות מבמאי קולנוע בשביל הטור בעיתון?

בנקודה זו חשוב לומר ש"זיכרונות אחרי מותי", הביוגרפיה שכתב יאיר לפיד בקולו של אביו, יוסף (טומי) לפיד, לא דומה כלל וכלל לספרי המתח המוצלחים של לפיד הבן, שידע להעתיק מכל סופרי המתח הנכונים ולהוציא מקוראי הספרים "החידה השישית" ו"שקיעה במוסקבה" חיוך עוקצני שאומר "בן זונה, גם את זה הוא יודע לעשות". הביוגרפיה ההזויה הזו, שבמרכזה אדם שאינו בן החיים המדבר על עצמו דרך בנו ייבדל לחיים ארוכים, מורכבת מהיכולת הלא תיאמן של משפחת לפיד להתעלם, לדרוס, לכתוש, להעלות באבק ולהצית את המציאות המורכבת כדי להגיד בסופו של דבר "אמרתי לכם". לפיד האב בעיני בנו הוא אדם שטעויותיו מינוריות והצלחותיו שינו את המציאות הפוליטית והתרבותית בישראל, עם אפס אסמכתאות היסטוריות וכ-100,000 אחוזים של אהבה עצמית בלתי מתנצלת, אפילו כשזה קשור למוצר כמו "מדריך לפיד".

נכון, סיפור חייו של לפיד האב הוא סיפור הצלחה של ילד שניצל כל מומנט אפשרי של ההיסטוריה כדי לצעוד קדימה ולהגיע לעמדות שררה וכוח ולהתפלש בהם. אלא ש"זיכרונות אחרי מותי" הוא לא הביוגרפיה הראויה לאיש ציבור ברמה הזו מחד, משום שאין בה נקודות מבט, אלא דפיקות ידיים פראיות של אדם שמנסה לצעוק "אני, טרזן". הספר הוא גם בשום אופן לא אוטוביוגרפיה, כי עם כל הרצון והדמיון, על אף שיאיר לפיד הוא מעריץ של טומי לפיד – על כיבושיו המיניים (רבאק, לא חבל על הנייר? בשביל לדעת שהוא מזיין מגיל 15 בערך? והאזכור של מעשה האהבים האחרון עם שולמית לפני מותו? זה באמת הכרחי?), עקשנותו וכמובן תאוותו לאוכל (רק בסופרנוס יש יותר אזכורים לאוכל מבספר הזה, רק שבסדרה לפחות ראו אותו וגם התסריט היה מוצלח יותר) – בסופו של דבר, יאיר לפיד הוא לא טומי לפיד. אם יאיר לפיד חולק על טענה זו – תסביך אב היא הבעיה האחרונה שלו.

אלא שישנו סיכוי שעיתוי פרסום הספר והדיון הציבורי סביב לפיד והחוקים המטופשים והלא חוקתיים שח"כים אופורטוניסטים מנסים להעביר כדי לעצור אופורטוניסט כמוהו לא מקריים. הצדקנות המשיחית שבה הספר טוען שטומי לפיד הוא למעשה הישראלי האולטימטיבי, התשובה הסמלית לשואה וגם רב-שגל לא קטן (עד הנישואים, כמובן) הן למעשה נאום הבחירות הראשון של ממשיך דרכו. באור הזה, "זיכרונות אחרי מותי" הוא למעשה תרגיל הסוואה כמעט מושלם למניפסט פוליטי כתוב היטב של איש התקשורת (עיתונאים מבקשים תגובות) שיודע שהוא צריך יותר מטור שבועי, פינג פונג מגוחך עם רוני דניאל וכתבות ב"בלייזר" כדי לבנות לעצמו רזומה פוליטי. זהו ספר מופנה לקהל יעד (אשכנזים, סטרייטים, שוביניסטים, מתעבי מוזיקה מזרחית ואהוד אולמרט) שבבוא היום רואה ביאיר לפיד את נושא דגל החילוניות הכבויה. זו מסורת טבעית ב"אירופה הישנה" – המלך מת ומעביר את כתר הירושה לבנו. במקרה הזה, הבן חתם בשם האב על כתב המינוי.

יאיר לפיד כתב ביוגרפיה בשם אביו כי הוא יכול. הוא ירוץ לפוליטיקה כי הוא יכול ויבחרו בו כל אלו שלא יכלו לעשות את אותו הדבר, כי ההיסטוריה שלהם אפורה בהרבה – הוריהם ניצלו מהשואה לחיים קשים של עבודה לא זוהרת, רוברט מקסוול לא שלח אותם לקנות עיתונים במזרח אירופה והם ניסו להיות בורגנים כמוהו ולא שרדו את הבירוקרטיה. כשלפיד מצטט את אביו ואומר "אני לא מאמין שכל בני האדם נולדו שווים", אני נשבע לעצמי שאם הילד שלי יכתוב עליי ביוגרפיה, היא תיפתח במילים "אבא שלי אמר לי 'בן, אם תהיה כמו יאיר לפיד אני מטיס אותך מהירושה'. עכשיו אני עני".