(קטע מתוך הסרט "עיראקנרול", באדיבות סטיישן פילמס)
קלישאת ה"מי שאין לו עבר-אין לו עתיד" היא נקודת מוצא מאוד מסוכנת לסרטים דוקומנטריים, בוודאי כאלו מוזיקליים. הקלישאה הזו מסוכנת פי כמה במקרה של דודו טסה, סבו ודו?דו - המוזיקאים דאוד וסלאח אל-כוויתי, מחשובי המוזיקאים בעירק שלא זכו להכרה בישראל.
הסיכון הוא לא רק בעצם הקלישאה, שב-2011 נשמעת חבוטה לא פחות מסיפורים על ישראלים בהודו, למשל; אלא גם במיחזור ובחוסר העניין, שכן קשריו של טסה עם משפחתו הם נושא חביב על תקשורת התרבות בישראל כבר כמה שנים, לא פחות מסיפור 'עד כמה אוהבים את להקת המטאל אורפנד לנד בארצות ערב השונות'.
"עיראקנרול", סרט התעודה שמסכם בעצם את המסע של טסה אל העבר התרבותי של משפחתו, לא נמלט מקלישאת העבר, אבל בוחר בדרך הרבה יותר מעניינת הוא נלחם בה. בסצנה הטובה ביותר בסרט, טסה אומר לבן דודו שהוא לא אוהב את המילה "שורשים" ושעם כל הכבוד המוזיקה היא שנשמעת לו טובה וחשוב לו לכבד את זכר משפחתו. כבד עליו משא הקיפוח שנחלו סבו ודודו, מיוצאי עדות המזרח שהיו מקובלים בחצר המלך (כפי שסיפרו, להבדיל, רבים מיוצאי מרוקו למשל) והוא הרבה יותר נלהב מהאפשרות לשלב דיסטורשן עם עוד, מאשר לבצע תיקון עולם.
טסה ובמאית הסרט, גילי גאון, לא פחדו להתעמת במהלך הסרט עם האפשרות הקלה הזו ובכך מאפשרים ל"עיראקנרול" להיות דוקו-מוזיקלי טוב והכי חשוב פחות נפוח.
אקס-פקטור נוסף ב"עיראקנרול" הוא שתי דמויות המשנה ששזורות בו לאורכו, שמוסיפות לו צבע ונופכים שונים נוסף לאלו של טסה, שתמיד היה דמות כריזמטית ומעניינת עוד מימיו כגיטריסט בתוכנית של אלי יצפאן. הראשון הוא יאיר דלאל - מוזיקאי שנושא על גבו במשך שנים את טיקט המוזיקה הערבית המודרנית בישראל, דמות שתמיד מצחיקה בחליפות הלבנות והרפויות שלה אבל היצירה שלו היא ממש נדבך ביחסי ישראל והעולם הערבי. בסרט מתגלה היחס האבהי משהו שדלאל חש כלפי טסה (דבר הבולט על רקע היעדרו המוחלט של אביו של טסה, שאיננו יודעים עליו דבר מהסרט) וסצנת החיבוק והדמעות ביניהם במהלך המסע חזקה ויפה.
הדמות השניה, הצבעונית והמרגשת יותר היא אמו של טסה, כרמלה, אישה קשת יום שהשפלת אביה הביאה אותו לאסור עליה ללמוד לנגן או לשיר. באלבום שהוציא טסה עם שירי הכוויתים היא מבצעת את השיר שרואים בסרט, ולמרות שברור שזמרת היא לא על הזין, זו המסיבה שלה והיא תשיר אם היא תרצה.
"עיראקנרול" הוא לא סרט מושלם ובמיוחד כואב בו היעדר סגירת המעגל עם סצנת הפתיחה החזקה שלו, בה רואים אזרחים זועמים על כך ששינו את שם הרחוב שלהם לרחוב "אל כוויתי" על שם האחים דאוד וסאלח. עם זאת, מדובר במסמך ממצה ומדויק של מוזיקאים רבים שמתלבטים כיצד לשלב את האהבה שלהם לרוקנרול עם אותה מילה מאיימת - 'שורשים'.
ב"עיראקנרול" - שנלווה למחמאות הרבות להן זכה על האלבום של דודו טסה והכוויתים - דודו טסה צריך להניח את אותו עבר תרבותי מאחוריו ולהתקדם הלאה, לשלב השדרוג והסובלימציה של הסגנון אותו יצר. כמו שעשה בגרסה המופלאה ל"אמי אמי" של אהובה עוזרי וכפי שהדגים באלבומו הלפני האחרון והיפה "בסוף מתרגלים להכל" (שהוא אפילו טוב מאלבומו עם הכוויתים), יש בו את הכוח ליצור זן חדש של רוקר ישראלי שמחובר לאנגליה ועיראק, אבל של 2011. דודו טסה הוכיח שיש לו עבר תרבותי ושהוא מכיר בו. עכשיו בוא נדבר על העתיד.
"עיראקנרול": מי הגיע לבכורת הסרט?
דודו טסה והכוויתים - הביקורת
דודו טסה בצילומי "הבלדה לאביב הבוכה"