הדרך של איימי וויינהאוס לתהילה היתה כרטיס בכיוון אחד. כרטיס לחיים של אגדה. כרטיס לחיים האינטנסיביים ביותר שיש, בלי קיצורי דרך ובלי מהפכים אופטימיים בעלילה. נראטיב זוהר ואפל; כישרון אדיר ומזוכיזם אדיר לא פחות. מותה של ווינהאוס אמש (שבת) בלונדון, כנראה ממנת יתר (המשטרה אישרה שלא נמצאו בביתה סימנים לתקרית פלילית), הוא האובדן המוזיקלי הגדול של תקופתנו, המאה ה-21. אובדן שכמותו לא ידעה תעשיית המוזיקה מאז שקורט קוביין התאבד וכמובן מזה של מייקל ג'קסון. מוות צפוי ומכאיב.
על אייקון בסדר הגודל של איימי ווייהאוס אי אפשר לכתוב "קורצה מחומר של כוכבים", כי איימי לא קורצה משאריות של אחרים. איימי היתה החומר עצמו, הליבה של מוזיקת פופ. היא רצתה לחיות ולמות כמו הגדולים והיא גם הצליחה, ולמרות זאת היא רחוקה מלהיות העתק חיוור של גיבורים מתקופות אחרות. וויינהאוס הגדירה מחדש את המהות של להיות כוכבת באלף החדש. שלא לגמרי באשמתה, בצלמה נכתבו חוקי המשחק מחדש: היא התפרסמה ושיגשגה בזמן שבו הפכו רכילאים לסלבריטאים ובהתאם, הפכה הרכילות לתוכן הנצרך ביותר. איימי פרצה לתודעת ההמונים בשיאו של עידן הפפראצי הקיצוני, עידן שבו נפרצו מחסומי הפרטיות וכל תמונה נמצאה ראויה לפירסום.
היום, בתחילתו של עשור חדש ופוסט טראומת בריטני ספירס, הכוכבים יודעים איך לנהל את השיגעון שלהם מבלי ליפול במלכודות הפפראצי. לאיימי לא היה כזה מזל. היא התפרקה נפשית בתקופה שבה הנזקים נעשו, אך הלקחים טרם הופקו. את המחיר על החשיפה חסרת התקדים הזו, על התיעוד האובססיבי של מחלתה, היא שילמה באופן יומיומי. אם אצל אגדות ותיקות, כמו קוביין ומוריסון, נותרה ההילה, האפשרות לפנטז על טרגדיה רומנטית, אצל איימי המותרות הזו נלקחה מאיתנו. ראינו הכל. הטינופת שלה התפזרה לכל עבר, ורוב הזמן חייה נראו כמו פח זבל שחתול הפיל. את המסתורין החליפה העליבות, ואת ההערצה - סלידה.
איימי וויינהאוס - פרידה בתמונות
איימי וויינהאוס בוואלה! music, בואו להאזין לקלאסיקות
איימי וויינהאוס השירים הגדולים
מובי, ריהאנה ואחרים מספידים את איימי וויינהאוס
ממשיכים לדבר על איימי וויינהאוס בפייסבוק שלנו
אבל הרבה לפני שאיימי הגדירה מחדש את הטרגיות בעולם הפופ, היא הגדירה מחדש את הפופ. היא לא עשתה את זה לבד: היא נתמכה במפיקים מארק רונסון וסאלאם רמי (שהפיק גם את אלבומה הראשון) ובנגנים המדהימים של להקת הדאפ-קינגס. "Back To Black", היצירה המשותפת שלהם, הוא יותר מאלבום נהדר. הוא אלבום שחיבר תעשייה שאיבדה את דרכה והתקשתה לייצר אמירה מוזיקלית למכונת הנשמה.
אמנם באנגליה וויינהאוס הוקדמה על ידי לילי אלן, אבל עבור האמריקאים וויינהאוס היתה עוף זר ואותנטי בסצנה שכולה פלסטיק. היתה תקופה שבה ווינהאוס ואלן חלקו את תדמית הילדה הרעה של הפופ, אך רק בשל חיבתן המשותפת לאכוהול והתעלמותן הגורפת מנוכחות הצלמים. הכתיבה שלהן היתה תמיד שונה בתכלית: לילי חלקה עם העולם מעשיות אורבניות מתוקות שקריצה בצידן. איימי חלקה עם העולם כאב.
ביחד הן עיצבו את דמותה של היוצרת הנשית החדשה, אבל שתיהן הן לא שרדו. אלן, כיום נשואה והרה, פרשה מהקלטת אלבומים ומלחינה למחייתה מחזמר בהשראת סרטי ברידג'יט ג'ונס. איימי וויינהאוס מתה. זו בחרה בבורגנות הקהה וזו בחרה במוות, ולאף אחת מהן לא נמצאה יורשת. שני הקולות הגדולים של הפופ הנשי האנגלי כבר לא כאן, אבל רק בזכותן אדל תהיה זמרת השנה של 2011.
איימי לא משאירה אחריה יורשת אבל היא בהחלט משאירה מורשת, והמורשת שלה קובעת שבפופ טוב אין מקום לתחפושות. לא בטקסטים ולא על הבמה, לא מול עיתונאים ולא מול צלמי פפראצי. פופ עילאי מוותר על סיסמאות גדולות לטובת מוזיקה גדולה, והוא חשוף, אינטליגנטי ואמיץ. המוזיקה שלה היתה כל הדברים האלה יחד, וכזו היתה גם המציאות שלה. לטוב ולרע, איימי וויינהאוס היתה יחידה מסוגה.