קניה ווסט וג'יי זי: לקראת אלבום חדש, בחזרה לרגע המפתח שלהם

כשמזכירים את השמות שלהם בהקשר של אלבום חדש ומפונפן, קשה לדמיין כי לפני עשור נקודת המפגש הראשונה של ג'יי זי וקנייה ווסט, שני השמות הגדולים יותר בהיפ הופ כיום התחילה בכעס, מתוך מצוקה ומתוך מקום לא בטוח בכלל. הראשון עמד אז לפני שני משפטים וספג דיסים מכל כיוון, ואילו השני היה צריך להוכיח לאמא שעשה את ההחלטה הנכונה כשעזב את הקולג'. שניהם הגיעו אל האולפן מתוך הרצון, הכן עדיין, להוכיח ולהשמיע קול אחר. יצאה להם קלאסיקה, "The Blueprint" אשר ביום יציאתה, 11 בספטמבר 2001, תפסה משהו מחוסר הבטחון הכללי שהרעיד את העולם כולו.

עשר שנים ובערך 20 מיליוני דולרים אחר כך, שניהם ענקים בדיוק כמו שורות הרהב הטובות ביותר שלהם. בעוד ג'יי זי, פלייבוי בנשמתו, נהנה מהחיים לצד ביונסה, הארנבת הלוהטת בביז, קניה ווסט עדיין מונע מהצורך להוכיח. מעבר להיותו ראפר מחונן, מעלתו הגדולה של ג'יגה היא יכולתו הנונשלנטית לגרום לכל העבודה הקשה והאפורה הזו להיראות כמו עוד פיאסטה ליד בריכה מלאה בבחורות שרק רוצות להתפרסם. ווסט, גם כשהזדרז והיה הראשון להכריז על עצמו כגאון, מונע מהמוטיבציה המסוכסכת שחוסר ביטחון יכול להוליד כשהוא פוגש כישרון ענק ומתפרץ כמו שלו.

באלבום אחד, המוטיבציות של השניים השיקו ולא מטעמים של ניכוי מס. הם היו צריכים אחד את השני. ההיררכיה הייתה ברורה – אחד הבוס וזה שאומר את המילה הראשונה ולבטח את זו האחרונה, והשני מפיק. אז, עוד מפיק מוזיקלי מבין עוד כמה מובחרים (טימבלנד, אמינם, ג'אסט בלייז, בלינק ואחרים) שתרמו את חלקם המכריע לאלבומו הרביעי של ג'יגה, שהפך לקלאסיקה. ווסט, האלמוני יחסית מבינהם היה היחידי שהתעלה על מורו ורבו עד כי עשר שנים אח"כ שניהם מגיעים לאלבום המשותף הרשמי שלהם, "Watch The Throne" כשותפים. והפעם כך נדמה, ג'יי זי צריך אותו יותר. הרבה יותר.

כש"בלופרינט" יצא הוא קיבל את הכבוד מקיר לקיר וסומן כאחד מתקליטיו הטובים של טייקון ההיפ הופ בהתהוות. ג'יזס, אני זוכר את ההתלהבות רק בלכתוב את הביקורת עליו (באתר מומה ז"ל) ולתקלט את השירים שממנו במסיבות אנדרגראונד בדינמו ובסופהביט בתל אביב ולדעת שזה תמיד יעבוד. האלבום שהפך אותו מסתם שחצן לאחד, זה שיושב על המדף העליון של הכותבים הגדולים באמת לצד פרסונות ההיפ הופ הבלתי נשכחות שגדל עליהן ולצדן.

עם זאת, בניגוד לחלק גדול מהן, ג'יי זי עדיין בחיים והוא נהנה מזה. הקריירה המפוארת של סוחר הסמים מברוקלין, שהפך לאחד האנשים החזקים בניו יורק (ומשם בארה"ב כולה) לא הצליחה להגיע לשיא שהוא האלבום הזה. מתוך 11 אלבומי הסולו שלו, אין זה מפתיע שהשם בלופרינט חוזר שלוש פעמים. הפעמיים האחרות לא מדגדגות את העומק, הכנות, הכאב והתנופה האדירה שיש באלבום הזה, אלבום הסול הגדול של ג'יגה.

את הנשמה של "The Blueprint" תשמעו, ברורה וחזקה בארבעת הביטים של אחד, בחורצ'יק משיקגו שפשוט הבין מה ובעיקר מי נפל לו בין הידיים. ווסט הביא לג'יגה את הביטים שהפכו לשירים הגדולים באלבום בפרט וכאלו שמככבים חזק ברשימת השירים הגדולים שלו בכלל. ארבעה שירים שהתחילו את הטור דה פורס של ווסט. לפני שכבש את העולם, הוא היה צריך לעבור את הטסט של ג'יגה. וכאן, יחד עם ג'סאט בלייז (גאון היפ הופ לא פחות מווסט, אגב) הוא מסמן לו וי ראשון. לשיר הראשון שלו, קוראים "Takeover".

Takover

לטעמי, השוס של האלבום. ג'יי זי סוגר חשבונות עם הגיבורים של קווינס, נאס ופרודיג'י מ-Mobb Deep. ג'יגה מוכיח אחת לתמיד שלצד הגוד לייף שלו, הערס שנותן בבאטלים בפינות הרחובות עדיין קיים, ופשוט קובר את שניהם, בעיקר את נאס, שהכניס לו לפני כם ב-"Ether" המופתי. ג'יגה נכנס לזירה, מכניס פה מסובבות וכותש את יריביו שורה אחר שורה ומסיים את השיר כאיש האחרון שנותר בה.

מצד שני, הביט של השיר הוא בית ספר לדגימות. ווסט, שועל ערמומי ומוכשר עם צמד אוזניים זקופות, מחשבות מהירות וצמד ידיים שיודע לתרגם אותן באולפן, לקח קלאסיקה של הדורז, משפט קלאסי של KRS1 ועשה מזה את אחד מהביטים הרוצחים של העשור הקודם. התנופה של ג'יגה קיימת גם בביט, הנאקות של מוריסון, הבאס המזוהה עם השיר הזה שנחתך אחרת, הבלוז של הגיטרה, קטעי הסולו של מנזרק והמשפט המנצח של קיי.אר.אס, "We Run NewYork".

ווסט הצליח לקלוט את הכוונה של גי'גה – אני אשכרה מתכוון ברצינות לכל מילה שאני אומר - בביט. ווסט מתחיל כאן את סימן ההיכר הראשון שלו: דגימה שנחתכת אחרת לגמרי, סט תופים אחיד שמדברים בשפה משלהם ויצירת דינמיקה חדשה משיר ישן. פיוז'ן של סאמפלינג. כיום המשמעות של שם השיר נטענת בעיקר בהקשרים של ווסט והשתלטותו של ווסט על כל אספקט תרבותי והפיכתו לאירוע. הטייקאובר הושלם.

Izzo

עקביות, כך מלמד כל מאסטר אמיתי, היא הסוד והדבר הקשה ביותר ליישום, דווקא כשאתה מצליח. אפשר להגיד על הצמד הטווסים האלו הכל מלבד עצלנים. זה לא התחיל אתמול. זה חייב להיות בך עוד לפני. השיר הזה למשל. ג'יי זי מדבר על הנושא החביב עליו בעולם – מעלותיו הרבות, ולא חוזר פעמיים על אותה מטאפורה או פאנץ'. בתור אחד שבנה את הקריירה שלו על לספר כמה הוא מופלא, מדובר בהישג מילולי מרשים. פה הוא המציא משפט חדש על עצמו, די מסובך להבנה, והצליח להפוך אותו, מעשה שטן, להוק קליט בפזמון מנצח.

ווסט עושה פחות או יותר את אותו הדבר, רק יותר טוב. בניגוד להפתעה של להכניס את הדורז להיפ הופ, "I Want You Back" של הג'קסון 5 הוא אחת הקלישאות המסומפלות ביותר. בניגוד לפזיזות של פיו, קניה עקבי וסבלני כשזה מגיע למלאכתו. שוב הוא חותך את הדגימה, מצניע אותה ומרכיב אותה בחזרה כשהוא לא שוכח להכניס פנימה את פיתול הקליידוסקופ שרק הוא ראה ועכשיו כולנו שומעים. התוצאה אווילית מחד ומרקידה מאידך, שילוב מנצח של שיר ילדים ועבודת תופים מופתית שלוקחת את הווייב הזה ישר למועדונים ולמכוניות שנוסעות לאט. המנון נולד.

(Heart of the City (Ain’t no love

השמרני מבין ארבעת השירים, אבל בדיעבד מתגלה כאן תכונה מאד נדירה אצל השניים – צניעות. ווסט נותן את הכבוד לבלוז המקורי של בובי "בלו" בנד וג'יגה מדבר פה בין השאר על האהבה למוזיקה הזו האהבה לעיר הזו. בקטנה, לפני הברייק המצמרר בסוף, אפשר לשמוע לראשונה את הקול של ווסט נשמע לראשונה. שניהם מסיימים בשאלה שהיא התשובה לדרייב המטורף שלהם – "Where’s the love?".

Never Change

ווסט מנצח בתופים וחיתוכים של המשפט "Never Change" וג'יי זי ממשיך בכתיבת ההיסטוריה הפרטית שלו, שוב, מבלי לחזור על מה שכבר אמר יותר מפעם אחת. כמובן שכל אותם הדברים המגוונים שאפשר לעשות עם שלא משתנה וערמות כסף שגדלות וגדלות וגדלות. אז למה להשתנות, למה? ווסט מצידו, ממשיך את המסורת של תור הזהב של ההיפ הופ ומעדכן את הסול מיוזיק בהיפ הופ עם השיר הזה ועם האלבום הזה בכלל.

עכשיו כשהעולם מונח בכיס הקטן של הווסט היוקרתי שלהם, ווסט וג'יי זי, בחורים לא טיפשים ומוכשרים כמו שדים, יודעים שכרגע יש להם יותר מה לפסיד מאשר להרוויח. בקטע הזה, אני סומך על ג'יגה שכבר נכווה בעבר באלבום המשותף עם אר קלי, אלבום שהתחיל בשיר ענק כמו "Fiesta" ונגמר בפיאסקו מהדהד.

“אל תחזור על אותה שגיאה פעמיים" הייתה העצה של גאס פרינג לוולטר ווייט בסדרה "שובר שורות". אפשר להניח שג'יי זי, זהיר ומחושב כמו הראשון, יודע את זה יותר טוב מכולם ואולי היחידי שווסט, חוזר שגיאות סדרתי, יקשיב לו. במוזיקה, החיבור ביניהם תמיד הוליד יהלומים. כעת האוזניים והעיניים נשואות לאלו שמשובצים בכותר החדש שלהם.

קניה ווסט: פרויקט מיוחד בוואלה! תרבות

ג'יי זי: איך האלבום האחרון שלו?