שובו של הג'יי זי

"The Blueprint 3" הוא האלבום שג'יי זי היה צריך לחזור איתו מהפרישה המזויפת שלו ב-2003. אחרי הפרידה עם האלבום השחור, "Kingdome Come" שבא אחריו הוא אוויר במבחן הזמן (מישהו בכלל זוכר את “Show Me What You Got”?) ו"American Gangster" שאחריו, נפלא בדרכו עד כמה שהוא, נחשב עדיין לאלבום קונספט שחורג מהדיסקוגרפיה המצופה מג'יגה.

הבלופרינט השלישי חייב את ג'יי זי – גם אם רק בזכות שמו עתיר הציפייה, זה הנושא את עול ההוכחה שהובה עדיין יכול להעמיד אותו גם בלי ויאגרה – להראות לכולם שהילד מבד-סטיי בברוקלין, לא שכח כלום מאז "Reasonable Doubt". אפילו שעכשיו הוא משקיף על ההדסון מדירת הפאר בטרייבקה. ובכל זאת המעריצים, המבקרים והשונאים חייבים לשים את הכמיהה האובססיבית אל אלבום הבכורה ההוא בצד; ג'יי זי כבר לא סוחר בסמים, הוא סוחר במניות; הוא כבר לא שואף להצלחה, הוא שואף עשן סיגרים ובאמת שאין עוד מקום להשוואה מיותרת לנעוריו, לא במדדי חדשנות ולא במדדי הסטטוס הכלכלי שלו. המדד היחיד על פיו אפשר למדוד את ג'יי זי, הוא האם ג'יי זי עוד עושה לכם את זה. והוא עושה את זה, ועושה את זה, ועושה את זה טוב.

"אני מדבר על מוזיקה, אני לא מדבר על ראפ", פותח ג'יי זי במונולוג לא מתנצל ב"What We Talkin' About", מסלק מראש כל טענה על התמסחרות או טענות ישנות של נואל גלאגר למשל, שפיקפקו בכישוריו של ג'יי זי כמוזיקאי. "בואו נדבר על העתיד", הוא מבקש מראש, יודע היטב שטראק הפתיחה באלבום החדש שלו חייב לסייג את כל מה שיבוא מיד אחריו.

ואז זה ממשיך. ג'יי מודה לעולם ("Thank You"), ספק בציניות ספק בכנות, ועובר לקבור את האפקט המעצבן הזה, האוטו-טיון, ב"D.O.A" המצוין. קלאסי בתופים, בועט בגיטרה ומפתיע בקלרינט היהודי ברקע, מישהו בכלל מתגעגע לפעלולי השירה של ראפרים שלא נולדו זמרים? ואגב כאלה, קנייה ווסט, שחתום כמפיק ראשי באלבום, מבליח ביחד עם בת חסות נוספת של ג'יי, ריהנה, בלהיט הפנתרים השחורים, "Run This Town", שמתפקד כמוביל ההמנונים של הבלופרינט השלישי, ביחד עם הטראק שבא אחריו – הטוב ביותר באלבום –"Empire State of Mind". ג'יי זי לוקח את הכישרון המופלא שלו לחבר מילים ולירוק אותם בעל פה, למקום שחצני ורגיש בו זמנית ואלישיה קיז מובילה את הפזמון עם האגרוף מונף למעלה בהצדעה לניו יורק, "גו'נגל הבטון, היכן שהחלומות מתגשמים".

יאנג ג'יזי, תוצאה ישירה של דור שגדל על ג'יי זי (שמו הוא היתוך של ג'יי זי וביגי) מתארח ב"Real as It Gets" החביב ותו לא, כדי לאפשר לדרום החם של הטראק הבא להכות כמו שרב שיגרום לנו להוריד את הבגדים המיוזעים ולרקוד. "On to the Next One" בניצוחו של סוויז ביטז הוא איך שראפר מניו יורק צריך להישמע אטלנטה. מיוזע, סקסי ונא. חבל אם כך, שמכאן ועד "Already Home" - בו קיד קאדי מצדיק את מעמד הכוכב החדש שלו -חולפים מספר טראקים שעל אף החריזה המשובחת והמילים העמוקות, לא מצליחים לרכב על ביט חם מספיק. זה המקום להדגיש שטימבלנד כמפיק (זה שאחראי על 2 הנפילות, "Off That" ו"Reminder") יכול לקנות כרטיס לאשראם במדבר, כי עד שהוא לא ייקח הפסקה וישתוק, הוא לא יוכל לחזור לעסקי ההפקה המוזיקלית בתור מפיק ראוי ומבוקש.

את האלבום חותמים שני טראקים שנמנים עם הצד הרגוע של התמהיל הבלופרינטי האופייני. "So Ambitious", משחזר את הניצוצות בין פארל לג'יי זי עם השורה האדירה "מוטיבציה בשבילי, זה שהם יגידו לי מה אני לא יכול להיות" והשורה האדירה עוד יותר "אני כל כך שאפתן, שאולי אני אתחיל עם שתי אחיות". "Young Forever" עם מיסטר הדסון ברכיבה על הלהיט של אלפאוויל, חותם את הטרילוגיה כולה עם ההבנה של ג'יי זי, 13 שנה מאז "Reasonable Doubt", שגם אם הוא מזדקן במציאות, עוד לא נס ליחו, לפחות לא בכל מה שקשור לעסקי המוזיקה.

אם הבלופרינט של 2001, יצירת המופת הראשונה של ג'יי זי מאז אותה בכורה שנשפה לו בעורף, הוא מה ש"תקווה חדשה" הייתה לטרילוגית מלחמת הכוכבים - חדשני, מסקרן, מזמין וכזה שידעת שילווה אותך עוד שנים - הבלופרינט השני, "The Gift & the Curse", היה עוד סרט המשך באופרת החלל של הרוק בוי. הוא היה הכרחי להמשך העלילה וברמה אחת מעל כל מה שהיה מסביב, אבל הוא נעדר את הגאונות הטהורה שאפיינה את מכונת הפזמונים (אחרי שיצרת את "Hola Hovito", גם הגילוי המרעיש בשיאו של האלבום על זה שאתה הדאדי החדש של ביונסה, לא מפצה על להיט סתמי כמו "בוני וקלייד 03"). האימפריה אולי היכתה שנית, אבל לא חשבה פעמיים לפני זה. ולכן, כל מה שקרה מאז ועד הבלופרינט הנוכחי, הוא מהבחינה הזו מחנה אימונים מפרך אצל יודה. ג'יי זי למד את הכוח, הדגים את השליטה שלו בו עם ה"Black Album" ושב לחלק השלישי כשהוא במיטבו. וגם אם הוא לא שלם ופורץ דרך כמו החלק הראשון של הטרילוגיה, מדובר בכל זאת בשובו של הג'דיי.