סופרים חוזרים אל עצמם ואל שלהם בסופו של עניין. גם בשירים ערטילאיים וחידתיים; גם בספרי פנטזיה שלכאורה מה להם ולאוטוביוגרפי; גם כאשר הם מרחיקים אל דברור בני המין השני; ובטח כאשר הם מהלכים על הקו שדומה-לא דומה לחייהם שלהם. שמעון אדף, מגיל צעיר, צעד כבר בינות כל האפשרויות האלו ותמיד נשאר אניגמטי, תמיד נדמה שהמציא אותן מחדש.
ב"מוקס נוקס", ביטוי שפירושו בלטינית 'הערב קרב', ומשמעותו היא 'נזרז העניינים, ניגש לעניין', הוא עושה בדיוק את זה ; אדף ניגש אל לבו שלו, ועוקר משם את הרומן החשוף ביותר, והנגיש ביותר שפירסם עד כה. אם זה מפני שהוא עושה שימוש פחות מקודד בחומרים אוטוביוגרפיים, אם זה כיוון שבשלה השעה והערב הקרב נותן את אותותיו אפילו על סופר עיקש כשמעון אדף.
ולא בכדי נאמרת כאן המילה עיקש אדף הוא אמן ההסוואה, איש מילים תובעני שממציא תעלולים ספרותיים שמעמידים גדרות דוקרניות בפני קוראיו, אפילו היו אוהביו. בספרו הקודם "כפור" ששילב פנטזיה, מדע בדיוני, יהדות ודת; הלך אדף עד הקצה עם האמת האמנותית שלו ויצר ספר מורכב, שאפתני וסבוך שהצליח לקומם לא מעט קוראים ומבקרים בחוסר נגישותו. ב"מוקס נוקס" עם זאת, זה אינו המצב השפה עדיין אדפית לדבעי, כל פרק מסתיים במילה קטועה שנשאר ממנה רק לחישה רומזת למילה, גם שמות כל הדמויות מקבלות את הטיפול המסמן הזה, וזגזוגי הזמן והמקום נוהגים בקורא כאילו סובבוהו עד אובדן אוריינטציה.
אבל, וזה אבל גדול אדף מעולם לא היה נדיב ופתוח יותר עם קוראיו, ומבין הדפים הולכת ונקרמת דמות מספר רגיש ומיוסר (בן דמותו של אדף, החולק עימו לא מעט יסודות אוטוביוגרפיים), שאי אפשר שלא לרצות לאסוף ולחבק.
בעצם מדובר ברומן שפועל בתוך העיקרון הג'ויסיאני ויוצר דיוקן של אמן כאיש צעיר נער דתי מעיירה דרומית שכלוא בביישנותו ובדת שנכפתה עליו וכפוף לעו?לו של אב דומיננטי ואלים.
תהליך ההתעוררות והשלת הכבלים של הצעיר שהופך לסופר, עובר דרך גילוי עולם הספרות, ולימוד עצמי של השפה הלטינית; ובמידה לא פחותה עובר דרך נשים המעצבות אותו ומשפיעות עליו מאמו הכנועה שחוזרת לחיים ככל שאביו הסרסני מזדקן וחולה, ואחותו שחזרה בשאלה; דרך מוכרת צעירה בחנות ספרים הפותחת לפניו צוהר למילה הכתובה; אישה אימהית שאולי ואולי לא היתה המאהבת של אביו; ובת זוג מבוגרת וטורפנית הנקריית לדרכו באקראי ובוחרת בו כמעט ללא רצונו.
למרות העיקרון המוכר של "מוקס נוקס", והתמה (רומן חניכה, סיפור התהוות של סופר) שלכאורה נותנת עצמה בקלות, אדף הוא עדיין סופר של הסוואות וכתיבה מרובדת, ואל הרומן שלו כדאי לגשת בעדינות של חוקר מאובנים זעירים אפשר בקלות לחלוף על פני חלקים מ"מוקס נוקס" כאילו היו אבני דרך, אבל אם מתעכבים ומתבוננים בזהירות, אפשר לגלות בהם חיים שלמים מקופלים שממתינים לעין שתחלץ אותם.
חוט נושאי אחד למשל, שבו רוקם אדף פה ושם עיטורים קטנים כמעט סמויים מן העין, הוא זה של המלאך המורד מעין רפרור עצמי לנער שהסיר את הכיפה: הוא מתחיל באמירה היהירה והמדוייקת "לפעמים אני מרגיש כמו נצר לאלים המזייף צליעה בכיכר השוק פן יקרענו ההמון בן התמותה בשיניו, בידיו החשו---". (עמ' 47). בהמשך מתייחס בפירוש הגיבור לספר "גן העדן האבוד" - "מילטון החזיק בתפיסה שכולם מלאכים שנפלו. שמרדו אמרתי. שמרדו הדהדה" (עמ' 105), ואת שיאו של התהליך הכמעט לוציפרי, רצח האב - האל המושלם, מתאר המספר בסצינה מטלטלת בבית הכנסת - כאשר אביו כבר חולה, אילם ונכה, ובמקום מילות התפילה העברית לוחש הבן בלטינית באוזנו של האב את התפילה הנוצרית.
כאשר נזכרים ביצירות מוקדמות של אדף כמו בשירו "אצולת הכאב" מתוך "המונולוג של איקרוס", שם כתב "מלאכים מודחים/ אורבים לשנתם/ בחצרות". או ביחסי האב-בן הטעונים שעלו מתוך "אביבה-לא", כשגם שם מתוחים היחסים בין האלוהות ובין האנושי אפשר לגלות שהמלאך המודח, המורד, הנופל שמוזכר כמעט באקראי בין דפי "מוקס נוקס" בעצם ארב כל הזמן, כרוך היטב סביב עצמו, מסתווה בנוף הלכאורה מוכר.
"מוקס נוקס" אם כן, מצליח להביא אל השיא את שמעון אדף על גוניו המרובים החיבורים הלא צפויים בין היומיומי לנשגב; השימוש בתבניות אנושיות מוכרות שנוצקים אליהן חומרים חייזריים; הנגיש מול המסרב להנגיש עצמו. אפשר לפרק את הספר לרסיסים ולהרכיב בחזרה, אפשר ליהנות ממנו כפי שהוא בבלוק אחיד של רומן חניכה ישראלי מכמיר לב. כך או כך, "מוקס נוקס" תוקע מסמר חדש, גבוה יותר, ברצף הפנומנלי של אחד הסופרים היצירתיים, המבריקים והמאתגרים ביותר בישראל של היום.
"מוקס נוקס" - קראו את הפרק הראשון