פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      איש הקרח: "כפור" מאת שמעון אדף - ביקורת

      שמעון אדף לקח על עצמו משימה ספרותית מטורפת ב"כפור", והוא מצליח לעמוד בה היטב. חבל רק שהקור שנושב בין דפי הספר לא מאפשר להתרגש ממנו

      גם במציאות שבה רואים אור עשרות ספרים בשבוע, ספר חדש לשמעון אדף הוא בבחינת אירוע ספרותי. בעקביות ובשיטתיות, הפך אדף לאחד הסופרים הצעירים המעניינים והמורכבים יותר שפועלים בזירה הספרותית המקומית. הוא גם הוכיח את עצמו כאמן לשון יוצא דופן ויצירתי, העוסק בתמות לא שגרתיות ומטפל בהן בכלים שמנסחים קול צלול ואישי.

      מן "המונולוג של איקרוס", ספר שיריו המיתיים שהתפרסם ב-1997, דרך "הלב הקבור", שעסק בפנטזיה וביהדות ועד ספר השירים האחרון שלו, "אביבה-לא", שמהותו קינה על אחותו, הצליח אדף לייצר גוף עבודה מגוון, שנושאיו וסגנונותיו השונים מתנקזים לכדי ספרו החדש, "כפור".

      ב"כפור" מצטלבים קווי עלילה שונים, שנפגשים ומשיקים זה לזה בז'אנרים שנעים מפנטזיה ורומן בלשי, דרך שירה ועד תסריטאות. בתל אביב היהודית החרדית של עוד 500 שנה, פורצת מגיפה מסתורית שמדביקה אברכים צעירים ומעוררת בהם שינויים אבולוציוניים מואצים ומדאיגים. האדם שמופקד על מציאת התרופה למחלה הוא רבי יחזקאל בן גרים – צעיר הניחן בידע רפואי מדעי וטכנולוגי. בו בזמן, בתוך הקהילה החרדית, צץ לפתע משורר שאינו פייטן - דבר האסור בתכלית האיסור בידי הסנהדרין השולט בתל אביב. התקרית מסתבכת עוד יותר לאחר שמתברר כי מדובר באישה משוררת, שהשירה היא לה כמעין דיבוק המשתלט על נשמתה. לכך מתווספים גויה צעירה שכרוכה אחר רבי יחזקאל ומגיעה אחריו לתל אביב כשוהה בלתי חוקית (הגויים עושים שימוש משוקץ בטכנולוגיה ונעזרים בה לחלפי חלקי גוף והשבחה של הגנטיקה); סיפורי נישואין וזוגיות סבוכים בתוך קהילת הסנהדרין; ודמות מספר, שנעזר בטכניקות תסריטאיות כדי למסור לנו את סיפור העלילה העתידנית ואת סיפורו האישי והמשפחתי בימינו אנו.

      הדחיסות הסיפורית, ריבוי הנושאים, הז'אנרים והשפות (עברית, ארמית, לטינית, מרוקאית, מינוחים מדעיים בלועזית), הופכים את "כפור" למארג ספרותי לא טריוויאלי לבליעה, ועוד פחות מכך לעיכול. כמעט כל סופר צעיר אחר שהיה נוגס בכל כך הרבה חומרים ספרותיים ומנסה לחבר אותם לכדי יצירה אחת, היה מואשם מיידית ביומרנות שגובלת בשיגעון גדלות, אבל אין זה כך במקרה של אדף. "כפור" מגלה כי מדובר בעילוי ספרותי בסדר גודל שמאפשר לו לעמוד בגבורה במשימה המוטרפת משהו שנטל על עצמו.

      מת מכפור

      "כפור" הוא ספר מהודק, אחיד ברמתו, שמשכיל לייצר עלילה אטרקטיבית מספיק כדי ליצור שדה קונטקסטואלי לכל תועפות התעלולים הספרותיים שאדף מכניס לתוכו. מן הבחינה הטכנית, ראוי הסופר לשבחים; הוא מחליק באותה מידה של טבעיות משירה מודרנית, דרך ביטויים לטיניים, כתובים מקראיים ועד שימוש לכאורה יומיומי בארמית. אפילו בשאלת ההתרברבות עומד אדף בכבוד: נדמה שהוא כותב מתוך קירבה אמיתית לנושאיו ולמושאיו, גם כאשר אלו מתרחשים חמש מאות שנים מעכשיו, במחוזות המדע הבדיוני, ומערבבים בלשונם לטינית וארמית. המתח והאינטנסיביות ששומר עליהם אדף לכל אורך הספר והמסירות האובססיבית שבה הוא מטפל בכל תו המרכיב את "כפור", מצליחים להפיס את הקורא החשדן. הם גם משכנעים אותו כי אין מדובר בתצוגת תכלית טווסית של סופר צעיר אלא בתשוקה בוערת, אותנטית ונקיית כפיים.

      עם זאת, אדף הוא עדיין סופר של סופרים ואנשי החוגים האקדמיים - העיסוק המרובה בארס פואטי, הנוקדנות הכפייתית שלו ביחס לשפה וליכולת שלה לייצר מציאות ולא רק להגיב עליה, החשיבות העצמית שיש בספרות והרצינות התהומית שמגיעה איתה. כל אלו הופכים את אדף ליוצר מוכשר ומעניין, אבל גם לסוד של יודעי דבר וספר. ממתק אקדמי מובחר, שמשמש את הכוחות הלווייניים של עולם הספרות ומספק להם מזון וסיבה לקיומם.


      בדיוק בשל כל אלה, הקריאה הספונטנית ב"כפור" היא מטלה יותר מאשר הנאה צרופה; אדף תובעני כלפי קוראיו לא פחות מאשר שהוא תובעני כלפי עצמו, והקורא מתבקש לגייס אורך רוח אינטלקטואלי, פילוסופי, רגשי ומוסרי כדי לצלוח ולעכל את הרומן. יכול מאוד להיות שסופרים לא צריכים לתת יד ומקום לקריאה עצלה, ואפשר גם לומר כי חלק מתפקידם הוא להיות שומרי סף ונוטרים של השפה, הדעת והבינה. אבל בתוך כל אלו, אסור לשכוח שקריאת פנאי כדאי לה שתדע להכיל בתוכה גם את ההנאה הפשוטה, הסיפוק הרגשי, ההתעלות שנובעת מהנס שמתרחש כאשר סופר מנסח את עולמך הפנימי טוב משיכולת.

      אדף משקיע מדם לבו בטקסט, אך הוא מזניח את הקוראים האמורים להכניס אותו אחר כך לביתם, לצד יצועם ולחייהם. חוץ מדמות המספר בן ימינו, שעולמו ומצוקותיו מהדהדים קירבה רבה יותר, הסיפור והדמויות נותרים כמעט מנוכרים ותיאורטיים, והכפור שנודף בין דפי הספר מחלחל ממנו גם החוצה. דבר מרכזי אחד חסר ב"כפור" כדי להפוך אותו לאירוע ספרותי שאינו רק אקדמי אלא גם רגשי וסוחף, והדבר הזה הוא פשוט ההיפוך של כותרתו – קצת חום.

      שמעון אדף, "כפור", 285 עמ' / כנרת זמורה-ביתן