ימי בין המצרים, שבהם אין אירועים משפחתיים, אפשרו לתעשיית הסלסולים להתארגן לקראת החגיגה הגדולה: עונת החתונות בכלל, וט"ו באב בפרט. לכל הקליברים הכבדים ביותר בז'אנר, כולל אלו שהרימו מופעי קיסריה למיניהם, היה את הזמן להיכנס לאולפנים ולנסות ליצור את להיט החתונות שיעשה רעש, בעיקר בקופה.
אבל הסיבה בגללה אתם לא שומעים להיט בסדר הגודל של "תודה לך" של רז חדד או "האחת שלי" של ישי לוי היא לא שאתם לא מחוברים, אלא בגלל שהמגמה השתנתה: במוזיקה הים תיכונית של היום הזמרים מכוונים יותר לרגליים ופחות ללב. שירים המיועדים במיוחד לעלייה לחופה, בומבסטיים כאלה, מלאים בדרמה, כבר כמעט ולא נעשים ואם כבר מגיעים שירים כאלה, הסיכוי שלהם לשרוד הוא קטן יותר מסיכויי הזוג להחזיק מעמד ביחד.
בסקירה מהירה מהשנים האחרונות, אפשר למנות בקושי שלושהארבעה שירים שעשויים להפוך יום אחד לקלאסיים באמת. "האחת שלי" ששר ישי לוי לפני שנתיים, "שתדעי" של שלומי שבת מלפני שנה, "אני נשבע לך" של משה פרץ מלפני שנה ואולי גם "התהיי לי" של ליאור נרקיס. מתוך הרשימה הזאת, רק אחד מהם זה של נרקיס - יצא בשנה האחרונה. גם אם פוספסו כאן עוד כמה שירים ונגיע לרשימה של עשרה, עדיין מדובר בבצורת אמיתית, בוודאי ביחס למה שהתרגלנו אליו. בשנות השמונים, התשעים והעשור הקודם, התעשייה הזאת סיפקה בכל שנה יבול מרשים הרבה יותר, לא רק מבחינת הכמות אלא גם מבחינת העמידות שלהם במבחן הזמן. "רעיה", למשל, ובוודאי קלאסיקות כמו "לכל אחד יש", "עד סוף העולם", ובוודאי "נשבע" לא ייעלמו גם בעוד עשרים שנה, מה שאי אפשר להגיד על שיר החתונה של התקופה הנוכחית.
הסיבה ההגיונית ביותר לנפילת הסטטוס של שיר החתונה נעוצה בתחושה שמגיעה מהקהל. הזמרים מרגישים שהקהל רוצה לרקוד וכמה שיותר חזק ומהר. כמעט בכל אלבום שיצא בשנים האחרונות, בוודאי של היוצרים הבולטים בז'אנר כמו דודו אהרון, משה פרץ וליאור נרקיס, יש הרבה יותר שירים קצביים משקטים. אם בעבר הרחוק החלוקה היתה שווה, שיר קצבי מול שיר שקט ביחס של אחד לאחד, היום המשוואה אינה מאוזנת בכלל, ועומדת על לפחות שלושה שירים קצביים מול שיר שקט.
רגב הוד הוא דוגמה מצוינת לתהליך שעבר על הז'אנר. הוד היה מחייה שיר החתונה בעשור הקודם, אם "התינשאי לי", שהפך לאבן דרך בשירים שנכתבו במיוחד לעלייה לחופה. והנה, באלבומו האחרון, "מרגיש בטוח", הוד הסתפק בגרסה שקטה ללהיט הקצבי שלו "יותר מדי שנים", כשהוא בעצם ביצע את מה שדודו אהרון עשה לפניו, כשהוסיף רצועת בונוס שקטה לשיר "הכל זה מלמעלה". גם אלבומו של הוד מעוטר בלהיטים מהבלקן ולא מהבלדות הישנות.
אפשר בהחלט לומר שהכיוון הקלאברי, האלקטרוני והמהיר של המוזיקה הים תיכונית היא סוג של בבואה לחיים. הקהל חסר סבלנות ולא מבזבז זמן על האזנה לשירים האיטיים והרומנטיים, שגם הם מקבלים רמיקס רחבות תוך זמן קצר כדי להתאים לקהל.
בכלל, התפיסה העכשווית היא שלהוציא שיר שקט זה סיכון. שני זמרים שעשו זאת בשבועיים האחרונים, רון שובל עם "בוכה בסתר" ולירן טל עם "נאחז בכל מילה", פשוט שוחים נגד הזרם. שובל וטל הם שני זמרי בלדות מצוינים שבנויים למופעים סולידיים וחמימים ולכן הם עלולים לטבוע בסחף העכשווי. "בוכה בסתר" ו"נאחז בכל מילה" היו יכולים להיות שירים בסדר גודל של "כשאת נוגעת בי" אם רק היו נולדים בתזמון אחר.
לכן, אל תתפלאו אם בחתונה הקרובה, לא תשמעו את הזוג עולה לחופה עם שיר שיצא הרגע מתנור ההקלטות. גם לחתן ולכלה צפויה אכזבה אם יבחרו בכל זאת שיר עכשווי וכעבור כמה שנים כשיצפו בחתונה עם המשפחה, שיר הסלואו יהיה משהו שנשכח מזמן ולא יצירה קלאסית בסדר גודל של "עד סוף העולם". בועז שרעבי שר פעם "היום כבר לא מתים מאהבה", אבל כשזה מגיע למוזיקה הים תיכונית האהבה היא גם לא נושא מרגש כל כך בשביל למות עבורו, כל שכן להתחתן לצליליו.
ישי לוי יודע לשלב מסחרי עם אמנותי