צרויה שלו חונכת ספר ילדים מוצלח: סקירת ספרי ילדים

כל אחד זוכר את הרגע שבו התרסק עולמו הזעיר והילדי כשגילה שאולי אמא ואבא חושבים שהוא הילד הכי מוצלח בעולם, אבל המציאות הראתה לו שהדברים מורכבים יותר. רוב ספרי הילדים בוחרים להתעסק במשבר הקנאה והתחרותיות כאשר נולד אח או אחות קטנים ומתוקים שגונבים את כל תשומת הלב; "ילד של אמא" של צרויה שלו (שזה לה ספר הילדים הראשון), מעדיף להתמקד דוקא במסגרת החוץ משפחתית שמטבעה לא תמיד סובלנית ותומכת כמו זו הביתית.

"ילד של אמא" לא שונה מאוד מהמבנה המוכר של רקע-משבר-התרה ליניארים, אבל הוא אוורירי, מעמיק ופיוטי יותר. לילד גור יש אמא תומכת ואוהבת (ואב מסומן ברקע שאינו תופס מקום ממשי), שמרעיפה עליו חום ותמיכה – היא מזכירה לו בכל בוקר שהוא הילד הכי אהוב, חכם, ויפה שיש. עם זאת בלכתו לגן הילדים מגלה גור מהר מאוד שיש לו סיבות לחשוד בשיקוף ההורי שהוא זוכה לו – הרי נעה גבוהה ממנו, מיכאל יפה יותר, ואיתמר חזק בהרבה ואפילו מרביץ.

הבלבול הטרי של גור מתפתח לכדי חוסר אמון בעצמו, בסביבה ובחוות הדעת הלא אובייקטיבית של אמו. ההכרה החדשה והמפוייסת מחלחלת דוקא מהתבוננות באם וילד אחרים, כאשר הוא נדהם לגלות שגם אותה אם חושבת שדוקא הילד שלה הוא המוצלח ביותר שיש. מצוייד בבטחון החדש שבהבנה שכל ילד הוא מיוחד ונהדר בדיוק כפי שהוא בעיני הוריו, הוא חוזר אל גן הילדים לתיקון חווית הכישלון.

"ילד של אמא" ספוג באהבה ובחמלה, והאיורים הריאליסטיים של כריסטינה קדמון רבת הכישרון רק מעתירים עליו עוד חמימות. ישנם לא מעט ספרים שעוסקים ביופי שבשונה, בריכוך החוויה של הסתגלות לגן או לבית הספר, ובהעצמת הילד והדגשת מעלותיו. השוני ב"ילד של אמא" הוא בכך שהוא לא מנסה להתרחק מהנושא ולהגיע אליו באמצעים מופשטים על ידי משלים, אגדות, או סימולו על ידי דמויות לא ריאליסטיות. דווקא הטיפול הישיר, שמתבונן בסיטואציה בדיוק בגובה העיניים ואומר בבהירות את המשפטים שכל ילד צריך לשמוע כפשוטם, הוא שהופך את "ילד של אמא" לספר חשוב, נוגע ללב ואפקטיבי.

ילד של אמא / צרויה שלו, איירה: כריסטינה קדמון, הוצאת כתר וקשת

צרויה שלו למבוגרים, לעומת זאת, מייגעת

ובגישה אחרת לחלוטין, אבל לא סותרת בכלל – החיים בלי קסם, נונסנס ורוח שטות שכולה משחקיות לא שווים שום דבר, כמו שיודע כל ילד. ומלכת הנונסנס הישראלית, בלי תחרות כמעט, האמונה על אבקות קסם נוצצות היא נורית זרחי, (שבעיקר מוכרת לקהל הילדי מסדרות סיפוריה על תנינה המכשפה הקפריזית והמקסימה). וב"שתי ג'ירפות בליל ירח מלא" מצליחה זרחי באמצעים פשוטים ומדוייקים לבנות סיפור מצחיק, חכם, מלא דמיון וחינני עד התפקעות מרוב עונג.

שירה ומירה הן שתי ג'ירפות אלגנטיות יפהפיות שמהדסות להן יחד בטיול לילי כשהן מבחינות לפתע בירח המלא – מאחר והן לא יודעות מה הוא ירח והן רעבות, הן מדמיינות שהעיגול הגדול והבוהק בשמיים הוא מאכל טעים שתלוי שם כדי שיוכלו לטעום ממנו – בערב אחד האחת משערת שמדובר בחביתה גדולה ונוצצת והשנייה מתאווה לסוכריה הגדולה והצהובה שהיא רואה בעיני רוחה .

מאחר והן "הכי גבוהות בסביבה" הן לא רואות שום בעיה באופק, ומנסות להגיע ולאכול את המעדנים השמימיים, וכשהן כושלות הם מתעקשות לעלות על שרפרף ונחבלות כאשר הן לא מגיעות. כך ממשיך הסיפור המצחיק כאשר גם בערבים הבאים (עד שהירח המלא הולך ונחסר במה שמביא עמו טוויסט סיפורי מוצלח ביותר), הג'ירפות המבדרות והיהירות מזהות בשמי הלילה פיצה, אשכולית נוצצת ועוד מעדנים שמפתים אותן.

נורית זרחי מצליחה במה שנראה כמו מהלך נטול מאמץ לחלוטין, לספר סיפור מבריק ומקורי לחלוטין, מלא הומור, ונטול כל מטיפנות חינוכית. על פניו זה נראה כל כך פשוט, ובכל זאת, כשכל כך הרבה מנסים וכושלים, מתברר שלזרחי פשוט אין תחרות בתחום. עוד צריך לציין כאן לשבח את האיורים של הלה חבקין שמעניקים ממד קומי ועשיר לכל דף ודף מהספר המקסים הזה.

שתי ג'ירפות בליל ירח מלא / נורית זרחי, איירה: הלה חבקין, הוצאת הקיבוץ המאוחד

גימיקים הם בדרך כלל עניין מחשיד, וזה מפני שאחרי כמה שנות וותק בעולם למדנו שכאשר מציעים לך דבר מה נוסף על פני הרגיל, המוכר והטוב, כנראה שיש מה להסתיר או לטשטש. כעיקרון אולי היה כדאי שזה לא יהיה כך, ושגימיקים יהיו תוספות חינניות למוצר שמעולה כבר מלכתחילה, אבל אם כך היה הדבר בדרך כלל, כנראה שלגימיק לא היה יוצא שם רע כל כך.

ההקדמה הזו נועדה כדי לספר שלספר "מסע בין ממלכות" מתווספים משקפי תלת ממד (מהסוג הקרטוני הפשוט עם שקף אדום וכחול), שנועדו להפוך את האיורים המטושטשים לכדי עולם תלת ממד עשיר וקסום. מה שעובד כל כך טוב בתחום הקולנוע (ואגב, גם שם רוב הזמן מציק יותר ממוצלח), לכאורה סולל את הדרך לספרים תלת ממדיים, ומעמיד אותם א-פריורית במקום נחשק יותר מסתם ספר שטוח עשוי דפים, שממילא סובל מדלות אמצעים ביחס לצעצועים טכנולוגיים.

אלא שבמקרה הזה מסתבר למרבה הצער, שהחשד הראשוני מוצדק הוא – הסיפור שמספרת מיה רבינוביץ' נשען הרבה יותר מדי על האפקטים שסביבו, ונותר דל בשר – שלושה אבירי שמש המתגוררים בממלכת השמש, עוזרים לה לזרוח כל יום מחדש וחיים בארץ מופזת, חמה ועתירת פירות וירקות. הם מואסים בחיי השגרה שלהם ומבקשים משאלה – לעבור לממלכת הירח שם ימצאו עצמם בקור ובחושך, כשתפקידם לתפעל את עליית הירח מדי לילה.

הסיפור כמובן מוכר, (אין כמו בבית, אין כמו בבית, אין כמו בבית) והביצוע שלו מכאני מדי, ודי נטול השראה למרות היותו מעוגן בממלכות קסומות ודמיוניות. מעבר לסיפור, משקפי התלת מימד מכבידים על כל העסק, הופכים את הקריאה למטלה מסורבלת, מציקים בעין ולא מתפקדים מספיק טוב.

אחרי ההשתאות הראשונית, הקסם מתפוגג ונותרים עם ספר לא מספיק מעניין וציורים מטושטשים שמאלצים את הקורא (אחד בכל פעם, כיוון שמסופק זוג משקפיים יחיד, מה שיעורר מהומת אימים בקרב אחים) להיתלות בהם בכל קריאה. בסופו של עניין – עדיף היה ספר משוכלל פחות, ידידותי יותר, ובעל סיפור מהודק ועשיר.

מסע בין מלכות/ מיה רבינוביץ', אייר: דמטרי דרייר, הוצאת ארמדילו