הפרחת השממה: נמאס כבר מספרים כמו "שארית החיים" של צרויה שלו

קצת כמו ישראל עצמה, הספרות הישראלית – שצעירה, בטח ביחס לכל ספרות אחרת – היא ספרות שמנסה בו זמנית להמציא לעצמה שורשים ביד אחת ולקצוץ אותם ביד שנייה. בשתי המגמות הסותרות-לכאורה האלו, התחלקה הספרות הישראלית והפועלים בה למחלקה המכובדת והכבדה, מחד, ולמחלקה הבועטת והניסיונית יותר, מאידך. אם לייצר גרף גס, בקצה אחד חיים א.ב. יהושע, עמוס עוז, דוד גרוסמן ושות', ובקצה השני כותבים אתגר קרת, אורלי קסטל-בלום, יואל הופמן, סייד קשוע ועוד.

צרויה שלו רוצה בכל מאודה להשתייך לגווארדיה המכובדת של הספרות הארצישראלית הרצינית והמרצינה, ולאחר ההצלחה הקופתית של "חיי אהבה" ו"תרה" היא נפנתה לנעוץ את מה שאמור היה להיות המסמר האחרון בהוכחה המוחשית שהיא שייכת למגרש של הגדולים. אלא שספרה החדש, "שארית החיים", שנמכר לקראת החג כמו לחמניה חמימה אחרונה לפני ביעור חמץ, אמנם מככב בראש רשימות רבי המכר אבל עדיין אינו עומד בשורה אחת עם עוז, יהושע או גרוסמן.

ב"שארית החיים" (המתכתב בשמו, וברמיזות עלילתיות קלושות מעט, לספרה בעל אותו שם של לאה גולדברג), שלו עוסקת בהארד קור של הספרות הישראלית – משפחה לדורותיה הפרושה על פני הציונות ותוצריה. ברומן הזה, מספרת שלו על חמדה הורוביץ הקשישה שגדלה לחופו של אגם החולה, ילדת הקיבוץ הראשונה שציפו ממנה לגדולות ונצורות וגידלו אותה בידיים מיובלות ונוקשות מעבודה וערכים. עוד היא מספרת על שני ילדיה הבוגרים של חמדה – דינה ואבנר: בעלי משפחה, אנשי קריירה ואקדמיה הנמצאים במחצית חייהם, נאבקים במשפחותיהם הפרטיות, זה בזו ובה.

אז למה לטעון בעצם שצרויה שלו "רוצה להשתייך" לגווארדיה המכובדת ולגרעין הקשה של החיטוט במשפחה הפוסט ציונית ואינה משתייכת כבר? ובכן – כמו לכל ספרות צעירה יחסית, גם לזו הישראלית יש מחלות ילדות שמסרבות להרפות ממנה ונדמה ששלו במקום לנסות ולהבריא מהן דווקא מתענגת עליהן. כחלק מאיצטלת המכובדות, הספרות הישראלית נטולת הומור לחלוטין, חמורת סבר וקשת עורף. רבות מהדמויות של ספרים כגון "המאהב", "סיפור על אהבה וחושך", "שתהיי לי הסכין" ועוד, הן דמויות חמוצות, דיכאוניות וקפוצות. לא רק הדמויות סובלות מדכדוך כרוני; כל הסובב אותן - על בתיהן, מושביהן וישראל כולה – תמיד מתפוררים ומסואבים, בבחינת המדיני והפוליטי הוא תשקיף האישי, המשוסע והאכול מבפנים.

ב"שארית החיים" שלו לוקחת את האתוס הישראלי-ספרותי שמתנהל לפי אקסיומת מדכא = חשוב, ומצעידה אותו אל קיצוניות מעוררת השתאות. בין כל הדמויות של הספר, העיקריות והלווייניות, אין ולו אחת חיובית, נעימה, בעלת הומור בריא או חביבה לבריות. כולן עד האחרונה סובלות מתחושת קיפוח כרונית, מגזל מתמיד של מקום בעולם ומהעדר אושר מאז ינקות ועד ערש דווי.

כדוגמא אחת מרבות, חמדה הורוביץ הקשישה, שעורכת רשימת מצאי של חייה, נזכרת בעזרת מספר כל יודע בזיכרון מעיק מגיל שנה כאשר בת הקיבוץ התינוקית שהיתה גיששה את צעדיה הראשונים: "היא שולחת רגל רועדת לפנים בדיוק ברגע שמרפה אביה מידה, וכל הנאספים מריעים ומוחאים כפיים לכבודה בשאון מבעית והיא נופלת על גבה ופורצת בבכי תחת עיני התכלת העיקשות של אביה, המשדל אותה לקום ולנסות שוב, להראות לכולם כי היא מתגברת, רק עוד צעד אחד קטן, אבל היא מוטלת על גבה, יודעת שאת המתנה הזאת לא תוכל להעניק לו, יודעת שלעולם לא יסלח לה". (עמ' 10)

לא רק על כתפי התינוקת הזו מעמיסה שלו משא אשמה דמיוני כמעט במימדיו ביחס לחטא הקדמוני שלה. גם נכדה התינוק שבקושי מפציע כדמות, חוטף על הראש עוד בינקותו מאמו והופך לכלי משחק בינה לבין אביו אבנר – "שלומית מנצלת את חוסר הישע שלו ומלבישה לו בגדים מרופטים, הופכת אותו לקבצן בעל כורחו, אבל היום הוא יגיע לגן במלוא הדרו, במכנסי ג'ינס זעירים וחולצת פסים, היום יהיה ילד של אבא". (עמ' 123)

"שארית החיים" אם כן, לא פוסח על אף אחד. כולם, מקטן ועד גדול מתפלשים בעבר המתאכזר וצוברים לעצמם ניסיון חיים שיוסיף להתגלגל ולהיערם כמו כדור שלג פסיכולוגי של טראומות על גבי טראומות. הדמויות כולן, ובעיקר משולש האם הקשישה ושני ילדיה הבוגרים, מנהלים חיים פנקסניים של הטחת האשמות זה בזה, בבני זוגם ובהוריהם, כאילו כל הרע שבעולם טמון בעבר שלהם ובאנשים המקיפים אותם. הם מחטטים בפצעי העבר ומתענגים על מוגלת העלאת האוב באופן חולני כמעט ותוך כך כדי, ומבלי משים, מסירים כל אחריות מעצמם. חמור מזה – אין שום קול סותר של הסופרת או איזו דמות אחרת לרפואה שתסייג או תבלום את פתולוגיית הפסיכולוגיזם הזה, שתולה את כל מהות האדם בעבר שאינו יכול לשנות.

רק לקראת שני שליש הספר, אחרי שכבר נחנק הקורא מהפאתוס של חיבוטי וייסורי הנפש, נדמה שמתחילה לנשוב רוח אחרת בין דפי הרומן – תקשורת חדשה ומעט רעננה יותר נוצרת בין האח לאחות על רקע הרצון המאוחר של דינה לאמץ ילד. השפה מתנערת מעט מהכובד הפיוטי שלה – היא יפה לכשעצמה, אך כאמצעי ולא כמטרה – והנשימה בזמן הקריאה הופכת להיות קלה יותר.

ובכל זאת, זה מעט מדי ומאוחר מדי. עד אז, מגיע הקורא תשוש מהעודף המעיק ומהבחישה הבלתי נגמרת בקרביים. הסמיכות הקיצונית של סיפורי ארץ ישראל הישנה והרקובה, המהולה בדמויות של אנשים שמתארים עצמם רק לפי מפרט הפצעים הנפשיים שלהם ובדיאלוגים קנטרניים ומלאי עוינות, הופכת את "שארית החיים" לספר שמשתדל בכל מאודו להיות "ספרותי" כפי שעולם הספרות הישראלי המיושן מתאר "ספרותיות". אנחנו כבר עייפנו מאוד ממשחק התפקידים הזה, שבו הדברים החשובים הם המדכאים מכולם, ואין ממש צורך להוסיף ולהחיות אותו כדי לקיים מראית עין של ספרות יפה.