אבולוציה של סדרות טלוויזיה זה דבר מעניין יש את אלו שפותחות בבאנג ומשם נדרשות להוכיח שלא היה מדובר במפץ קטן שלא יוצר אחריו שום עולם; יש את אלו שכמו ראשי ממשלה חדשים, נדרשות לימי חסד ראשונים בשביל להוכיח שהן כאן בצדק גמור ועל מנת להישאר. "ילדי ראש הממשלה" משתייכת לזרם השני היא החלה כיצור מחשיד שלא היה לגמרי ברור אם אין לה טורסו של דרמה אבל זנב של טלנובלה, ובסוף התגלה שהיא בעצם ברבור.
כן, לקח לה זמן ל"ילדי ראש הממשלה", אבל בסופו של עניין היא הורידה מעליה את משקולות ה"גיברת רבין היתה אומרת" שהעיקו עליה והחלה לרוץ; מה זה לרוץ, לעוף ממש. באופן שהצליח להפתיע פעם אחר פעם, בכל פרק חדש של הסדרה היו לפחות כמה סצנות מורכבות, חכמות ובעיקר מקוריות בלי לשעתק מ"הבית הלבן", בלי להתנחמד בסגנון "גבירתי הנשיא", ובלי ליפול בפח הישראלי מכולם ולחשוב שמדכא משמעותו חשוב ואיכותי.
בחלוף הפרקים התגלו כמה דברים, שאת חלקם היה אפשר לזהות כבר בתחילה וחלקם התגנבו אל הצופה מבלי שהרגיש בכלל העובדה שדיתי (מיכאלה עשת המצוינת), שהחלה כעליזה אולמרט והפכה לשרה נתניהו, היא הכוכבת האמיתית של בית ראש הממשלה. זאת, אחרי שנדחקה לשוליים בתחילה על ידי לבי, בתה הנחושה (אלונה טל), היא חוזרת "הנוסע השמיני" סטייל: מחודדת ניבים ובלי לטרוח לקחת שבויים.
רמי הויברגר באחד התפקידים המאופקים והמוצלחים ביותר שלו מעביר בכל ניואנס את הטרגדיה של ראשי הממשלה שמלבינים בקצב של שנות כלב, ומראה שתפקיד ראש הממשלה הוא בעיקר המאמץ להתאפק שלא להעיף סטירה בכל רגע נתון למדינה ולמשפחה המטופשים שלך. בין ההפתעות שנספרו לי בירן בעיצוב תפקיד אמין כבן נוער מסוכסך עם עצמו; שרון אלכסנדר בתפקיד עדין ומאוזן; איתי תורג'מן שהתבגר מרובריקת הסטלן הרגילה שלו. בין ההחמצות הקטנות אוולין הגואל הנפלאה שמגיע לה הרבה יותר זמן מסך ומשקל.
יש הרבה דברים טובים לומר על "ילדי ראש הממשלה", ועניין משונה אחד מאיזושהי סיבה זו סדרה שלא בדיוק נכנסה ללב הצופים, ולמרות שצפויה לה עונה נוספת, יש סביבה שקט של מחיאת כף ביד אחת. לא ברור אם העובדה שנועה רוטמן, נכדתו המפורסמת של יצחק רבין ז"ל, היא מיוצרי הסדרה מייצרת אנטגוניזם מותנה; אם זה מפני שהסדרה נתפסה כ"שמאלנית" (אולי בגלל הויברגר או רוטמן) ,למרות שאין בה עיסוק פוליטי ממשי; או אם מפני שנדמה לצופים שמדובר בסדרה על צרות של עשירים.
הטינה המובנית שיש כלפי עשירים ומצליחים לא החלה כמובן עם האוהל הראשון ברוטשילד, ומאחר ואין ממש מסורת בת מאות שנים של תרבות משרתים ואדונים, הפרדת הקאסטות הזו לא בדיוק נמצאת ב-DNA הישראלי.
בין הדברים שאנחנו מוכנים בשמחה לצפות בהם אם הם מיובאים מחו"ל נמצאים סקס בטלוויזיה; סדרות על אנשים שאינם לבני עור; וסדרות על עשירים ומפורסמים. כשזה מגיע דובר אנגלית, הכל טוב ויפה. כאשר זה מנסה לצמוח מתוך המירקם הישראלי הדי שמרני, ולא מזווית פרודית רוב הסיכויים שהנסיון יזכה לקיתונות בוז במקרה הטוב ולמשיכת כתף אדישה במקרה הרע. את הטלוויזיה שלנו אנחנו אוהבים בעיקר בגובה העיניים עם נטייה קלה למכנה המשותף הנמוך יותר, ועדיף עם התרפקות על נוסטלגיה ישראלית שכונתית. במקרה של "ילדי ראש הממשלה", אפשר לפטור את הניסיון כעוד סדרה על אשכנזים עצובים שהחיים שלהם דבש ובכל זאת קשה לחלץ מהם חיוך. אפשר, אבל חבל ובעיקר טיפשי.
כסדרה שהצליחה לשמור על אמינות תסריטאית בתוך שדה מוקשים נתון מראש, התבגרה והעמיקה יחד עם הדמויות שלה, והשכילה להשיר מעליה את הקשקשת הטלנובלית מלאת הפאתוס מגיע ל"ילדי ראש הממשלה" ליהנות מהספק ועוד למעלה מזה. איך אומרים באוהלים? זה לא פוליטי, זה חברתי. נסו את הזווית הזו גם על "ילדי ראש הממשלה", אולי תמצאו שדוקא יש לכם מכנה משותף.
"ילדי ראש הממשלה" - כבר בהתחלה חשבנו שיש לה פוטנציאל
"ילדי ראש הממשלה" - ביקור על הסט
"ילדי ראש הממשלה" - הנשיקה הלוהטת של לי בירן