שלום, חבר: "ילדי ראש הממשלה" מעניינת, אבל בעייתית

במדינה שנבנתה בעיקר על ידי פועלים, שבה כולם מתי שהוא עבדו בפלחה ולבשו אתא, אין ממש נסיכים ונסיכות. יש כסף ישן, ויש אליטות, אבל לכולם זורם קוטג' בעורקים והכי קרוב לקאסטות העליונות הם נשיאים וראשי ממשלה; וכמו שהסתבר לנו – גם הם מדממים אדום כשיורים בהם.

על העיקרון של הצצה לאופן שבו החצי האחר חי - ועד כמה שהוא בעצם הוא מתנהל כמו שהמשפחה הלא תפקודית שלנו חיה – בנויה "ילדי ראש הממשלה". הסדרה בעלת השם המטעה (לא מדובר רק בילדים, אלא במשפחה המורחבת כולה, על משרתיה ויח"צניה), הצליחה לעורר עוד משלביה העובריים לא מעט סקרנות בשל העובדה שנועה רוטמן (לשעבר בן ארצי), נכדתו של רבין ז"ל, היא אחת משני יוצריה, לצד שחר מגן, יוצר "חשופים".

גם אם יש משהו מביס ומובס בזה שמי שהיתה אמורה להיות התקוה הלבנה והפוטוגנית של דור המנהיגים הבא היא היום עוד תסריטאית – אם להודות באמת, לטלוויזיה יש יותר סיכוי לעניין את הציבור מנאומי חתוך והדבק של פוליטיקאים.

"ילדי ראש הממשלה" מתחילה ביום כניסתו של שאול אגמון (רמי הויברגר), ראש הממשלה הנבחר אל בית ראש הממשלה. יחד עם ראש הממשלה הטרי מגיעים גם אשתו דיתי (מיכאלה עשת המצויינת) ושני ילדיו לבי (אלונה טל) וגולן (לי בירן). כל אחד מבני המשפחה הגרעינית מגיב להלם שינוי החיים באופן שונה, ובעוד שאם המשפחה המעט מעופפת מאמינה ששום דבר לא צריך להשתנות בחיי היומיום שלה, וכשהיא רבה עם בעלה היא יכולה פשוט להבריז מטקס ההשבעה שלו, בתה הבכורה בעלת תסביך האלקטרה הקליל, תופסת את מקומה כגברת הראשונה בשמחה. את התא המשפחתי המתנהל בעוינות, מקיפים גם אמו השתלטנית (גילה אלמגור, כמובן) ואביו המסוגר של אגמון (שמוליק עצמון); יח"צנית טורפנית (מרינה מקסימיליאן); מנהלת משק בית ראש הממשלה הותיקה (אוולין הגואל המבריקה) ועוד תפקידי ניהול, טיוח ושימון הגלגלים.

הסדרה מעניינת מסיבות שונות, ומייצרת כמה שכבות של מורכבות – החיים הכפולים שמתנהלים בבית ראש הממשלה, בחלוקה למשרתים ואדונים, מרתקים בעיקר מפני שמי שהם הציר הקבוע והיציב בבית הם דווקא המתפעלים אותו, ואילו המתגוררים בו הם הגורם הארעי והזמני. חשיפת המנגנון שמתפעל את משפחת ראש הממשלה יוצרת תחושת ריאליטי שמתחזקת בצילום הנסתר ובמעקב המתמיד שנתונים לו בני המשפחה, כמו גם בהצצה ובניתוח המתמיד שהם עוברים על ידי עובדיהם.

הנקודות החלשות של הסדרה הן בלחיצת הדוושה עד הסוף על מורשת רבין – רוחה של לאה רבין כליידי הראשונה האמיתית היחידה שהיתה לנו מוזכרת כל הזמן אם במפורש ואם ברמיזות עבות; ובהמשך הסדרה יום הזיכרון ליצחק רבין מבוטל בעתיד לא-לגמרי דמיוני, וארוחה לזכרו מתקיימת ביוזמת מנהלת משק הבית שעדיין מעריצה אותו. אין מנוס אלא לחשוד שמשפחת רבין מתייחסת לעצמה כאל המקבילה הישראלית למשפחת קנדי האגדית, ומשהו בזה מרגיש מעט מלאכותי ופתטי במדינת השוקו ולחמניה.

באופן כללי "ילדי ראש הממשלה" עשויה היטב, משוחקת היטב ואפילו מצליחה להפתיע פה ושם. אם היא תצליח גם בהמשך להימנע ממלכודת אופרת הסבון המתוחכמת, ולא תדרוך על יותר מדי מוקשים נרקיסיסטיים ושקופים, אפילו יהיה טעם בעונה השנייה שכבר שוריינה לה.