"ג'יי ואני נסענו יום ראשון אחד לברוקלין באוטו ושמענו דיסק", סיפרה ביונסה לאחרונה על המפגש הראשון שלה עם פרנק אושן, "ומיד שמתי לב אליו. לטון שלו, לעיבודים, לדרך שבה הוא מספר סיפור. פניתי אליו מיד, ממש בבוקר שאחרי. ביקשתי ממנו לבוא לניו יורק לעבוד איתי על האלבום שלי".
ביונסה לא לבד. כל מי ששמע בשנה החולפת את "Nostalgia, Ultra", המיקס טייפ של פרנק אושן, ביקש את נוכחותו באולפן שלו. הכוונה אינה רק למעריצי OFWGKTA, קולקטיב האינדי-היפ הופ אליו משתייך אושן. להפך; הכוונה היא לאנשים מיינסטרימיים בהרבה, שמות כמו נאז, קניה ווסט וג'יי זי.
אושן אמנם מסרב לקרוא לעצמו אמן אר אנ' בי, אבל הפריחה והחדשנות שלו בתוך אחד הז'אנרים הותיקים, האהובים ומאידך המשעממים והתקועים במוזיקה האמריקנית; ויכולתו להשתמש בסימפולים של קולדפליי, MGMT ו"הוטל קליפורניה" באלבום אחד; ועדיין להישמע צלול ומהפנט, היא זו שתפסה את האוזניים של כל מי שחשוב בביזנס הזה.
אלא שאושן, ילד בן 23 מניו אורלינס שעזב את העיר לאחר אסון קתרינה, לא פורח לבדו. ביחד עם אמנים נוספים הוא מוביל את פריחתו המחודשת של האר אנ' בי. בעוד שבנישה הצרה והצפויה של הפופ, זו של ליידי גאגא ובריטני ספירס, 2011 מסתמנת כשנה משעממת במיוחד, האר אנ' בי של השנה החולפת מציל אותה מבצורת מוחלטת.
המעשייה של אושן, לשעבר כריסטופר ברו (ממש כמו הז'אנר שאליו הוא משתייך), היא סופר אמריקאית, אבל אחת מהזן הדמוקרטי - סיפור הצלחה מעידן אובמה. אחד ממעריציו ביקש ממנו להסביר את מצבו הנוכחי של פרנק אושן לפרנק אושן של לפני חמש שנים. התשובה שלו, כפי שכתב אותה בטאמבלר שלו, מספרת את הסיפור שלו בדרך הטובה ביותר:
"הי כריס. קוראים לך פרנק עכשיו, סיפור ארוך. החברה שלך עומדת להיפרד ממך בגלל הלונג דיסטנס. זה בסדר. העבודה שאתה עובד בה, אתה תצטרך לעבוד בה עוד שנה וכמה חודשים ואז יפטרו אותך. אתה תעבוד בעוד כמה עבודות, שום דבר זוהר במיוחד - קינקוס ו-איי. טי. אנד טי. - אתה לעולם לא תהיה הומלס או תרעב וגם לא תחזור לניו אורלינס. הלב שלך יישבר, פעמיים; אם זה עוזר, הפעם הראשונה תהיה גרועה מהשנייה. למרות איך שזה ירגיש, זה לא יהרוג אותך. למעשה, זה יעזור לך לכתוב אלבום. כן, אתה סוף סוף תשלים אלבום. אנשים יאהבו אותו. אתה הולך לכתוב ולהקליט מאות שירים. בהתחלה אנשים לא יחשבו שאתה מוכשר, אבל זה בסדר... אני לא רוצה לקלקל לך, אבל אתה על מטוס בדרך לחוף המזרחי לעבוד עם קניה וג'יי זי. הכל מסתדר, ילד. הצלחת".
אושן כותב יפה. ממש יפה. אלא שמטעמי נוחות הוא השמיט מתקציר תולדות חייו כמה חלקים חשובים. על כתיבתו לכוכבי מיינסטרים, ביניהם ביונסה, ברנדי וג'ון לג'נד, הוא מסרב להרחיב באופן עקבי. סיפור נוסף, משמעותי דווקא, שהלך לאיבוד באוטוביוגרפיה הקצרצרה, הוא זה של יחסיו עם המגה לייבל דף ג'אם, אצלם חתם אושן על חוזה הקלטות. דף ג'אם העבירו אותו תהליך מייגע ובסופו של דבר מיאנו לשחרר את אלבום הבכורה שלו. אושן לא וויתר, ובעודו מתודלק מאווירת ה"עשה זאת בעצמך" של השנים האחרונות ומהרוח החתרנית של חבריו באוד פיוצ'ר, הוא שיחרר את "Nostalgia, Ultra" להורדה בחינם בטאמבלר שלו.
זו היתה ההחלטה הנכונה, תדמיתית ומסחרית כאחד, והתגובות הטובות לא איחרו להגיע. עוד דבר שלא איחר להגיע היה הטלפון מדף ג'אם, שביקשו להוציא את האלבום באופן מסודר למרות הכל. השתתפותו בשני שירים ב-"Watch The Throne" של קניה וג'יי זי השלימה סופית את העלילה שלו. כפי שאושן סיפר למעריץ ההוא, ההוקרה וההכרה משני הסנדקים המוזיקליים חשובים של זמננו היא התגשמות, ובעצם התעלות, על כל חלום שאי פעם היה לו. מאחר וסיפור ההצלחה שלו הושלם, באמת שמבחינתו אין טעם להתעכב על העובדה שב-2009 הוא כתב לג'סטין ביבר את השיר "Bigger", זה יכול לעשות לו רק נזק.
סיפורו של אושן אינו סיפור הגבורה היחיד שידע האר אנ' בי השנה. הקאמבק של כריס בראון, ש-2011 היא ללא ספק השנה שלו במיינסטרים - ויעידו על כך שלל הפרסים שהוא זכה בהם לאחרונה - נגוע גם הוא באמריקאיות, אם כי מהזן הקלאסי יותר. בראון, שכזכור היכה את ריהאנה ושילם על כך בקריירה שלו, דוהר בשמחה על תדמית הגבר שהשתקם וחזר להצליח כנגד כל הסיכויים. זה כמובן סיפור שהוא חתיכת קישקוש, כי על מכות אין מחילה.
אם לבראון לא היה אלבום טוב ביד, גם שיעבוד כל נכסיו למעונות לנשים מוכות לא היה עוזר לו להתקמבק. "F.A.M.E" - אלבומו האחרון, הוא שעשה עבורו את העבודה הקשה והזכיר לעולם שבראון הוא אולי חרא של בחור, אבל הוא היה ונותר ווקאליסט אר אנ' בי מוצלח ופופיסט בנשמתו; זמר שמשלב באופן אופטימלי בין חרמנות לערסיות. האלבום שלו זלג אל מחוזות הדאנס בשמחה; וההשפעות הישירות שספג ממפיקי דאנס אירופאי כמו קלווין האריס ובני בנאסי (שגם מתארח באלבום), הביאו למצעד האמריקאי זווית חדשה וקולית יחסית, שכל כך חסרה בו.
ואם לא די בכך, שני דברים משמעותיים נוספים קרו השנה בז'אנר. האחד התרחש בפסגתו המסחרית והנוצצת ביותר והשני בשוליו האלטרנטיביים. ראשונה היתה זו ביונסה, שהלכה השנה במופגן כנגד כל אופנה וטרנד מוזיקלי והוציאה את "4", אלבום שכולו קידה לשורשיה המוזיקליים ולאר אנ' בי מסורתי. הדבר השני שקרה הוא טירוף הבלוגים שנוצר סביב אמן האר אנ' בי הקנדי The Weeknd, שהמיקסטייפ שהוציא במרץ האחרון, "House Of Balloons", חוויה מוזיקלית איטית, הזויה ומחורמנת לחלוטין, הצליחה לחבר גם את אחרון העיתונאים המחמירים לרנסנס הנוכחי. ההשפעה של דה וויקאנד נספגה מהר במיינסטרים ואף חילחלה לאחרונה לשיריו החדשים של דרייק. אין ספק שב-2012 נשמע הידהודים רבים שלה, או שמא חיקויים, במצעדים.
אר אנ' בי נהנה כעת ממומנטום אדיר. ולכן העובדה שעבודתו של אושן סובלת מחשיבות עצמית מוגזמת ומבוסריות לא מונעת מהתעשייה האמריקנית לנפח את הפרופיל שלו.
המהלך מובן - על הסקאלה שבקצה האחד שלה נמצא דה וויקאנד ובקצה השני יושב כריס בראון, אושן הוא הגוף המאזן, האמצע המושלם.
מצד אחד אושן משתייך לקולקטיב מוזיקלי חסר עכבות, אולי הפרוע ביותר שראתה המוזיקה האמריקאית מזה שנים. מצד שני, גם אם הוא אם אינו אוהב להודות בכך, הוא נטוע היטב במיינסטרים והוא יכול לעשות את מה שחבריו לאוד פיוצ'ר לא יסכימו, או אולי לא יכולים לעשות - לעבד את כל הטירוף והיצירתיות שלהם ללהיטי רדיו סטנדרטיים; או בשפה ריאלית יותר לתרגם אותם לכסף גדול. ומאחר ואחרי הכל הסיפור של אושן הוא אמריקאי כל כך, המסקנה ברורה: הטעות של דף ג'ם כבר לא תחזור על עצמה. על יכולת הסינתזה של פרנק אושן לא יוותרו שם כל כך מהר.
"4" של ביונסה - דפנה לוסטיג מפרגנת
"Watch The Throne" של קניה ווסט וג'יי זי