שלושה גילגולים עבר "Watch the Throne" (להלן WTT), האלבום המשותף של קניה ווסט וג'יי זי, עד שעבר את אישורם הסופי של שני היוצרים וקיבל אור ירוק. כשסוף סוף דלף, שלשום בלילה, הרשת נכנסה לסחרור צפוי. כבר שנים שאנשים לא מחכים למוזיקה, כי כבר לא צריך לחכות לה - היא תוקפת מכל כיוון ומציפה כל חלקה פנויה. אבל לאלבום הזה חיכו לא מעט אנשים. כששני יוצרי ההיפ הופ החשובים בעולם מתחברים ליצירה משותפת אחת ההיגיון אומר שהתוצאה תכיל לא רק את הביטים הכי טובים שיש, אלא גם אמירה חדה שתצטרף אליהם, קריאת כיוון מוזיקלית לעשור חדש. זהו, באופן חד משמעי, האלבום המצופה ביותר של 2011.
אלא שאל הציפיות התלוו גם חששות. אלבומו האחרון של ג'יי זי, "The Blueprint 3" שהופק בחלקו על ידי קניה, לא סיפק סחורה מעניינת במיוחד. אלבומו האחרון של קניה, "My Beautiful Dark Twisted Fantasy" היה מפגן מוזיקלי מרשים, אבל עוד לא עברה שנה מאז צאתו. WTT הציב אתגר לא רק בפני היוצרים שלו, אלא גם בפני המעריצים שחיכו לו. גם אם היא לא נאמרה בקול רם, האפשרות שקניה וג'יי זי יכתבו אלבום יומרני, מיושן ודל בחומרים בהחלט עמדה על הפרק.
למרבה השמחה, WTT מבטל את החששות ועונה על הציפיות. הוא לא אלבום חנפני ועמוס בלהיטים שמתחבב באופן אוטומטי, אבל הוא גם לא לוקח הרבה זמן עד שהוא מאפשר לקסם שלו להשתלט. כבר בשמיעה ראשונה קל וכיף להקשיב לו, ולוקח בערך שלוש האזנות נוספות עד שהאינטליגנציה והעושר המוזיקלי הגדול שלו צפים מעלה.
חף מבומבסטיות ולא צעקני, WTT הוא פשוט אלבום יפה. מתארחת בו נבחרת אדירה של שמות, שחולקת קרדיטים של שירה, כתיבה, הפקה וסימפולים: ביונסה, אלי ג'קסון מ"לה רו", בון איבר חביבו של קניה, פרנק אושן הכה מבטיח, קווינסי ג'ונס, קסיוס, ג'יימס בראון, Q-טיפ, סוויז ביטס - כולם שם והמגוון הזה לא מפזר את הנוכחות של WTT. להיפך, הוא ממקד אותו.
קניה ווסט הוא בחור שנוי במחלוקת. השבוע במהלך הופעה, הוא השווה את עצמו להיטלר, והבוז שהוא חטף מהקהל הגיע לו. כשהוא מקליט אלבומי סולו הוא מביא את היוהרה הבלתי נסבלת שלו הוא גם לאולפן, ולעיתים זה פוגע במוזיקה שהוא עושה. הפעם זה לא קרה. נוכחותו של ג'יי זי, המבוגר האחראי מבין השניים (אלוהים, איזה משפט מוזר לכתוב על סוחר סמים לשעבר), מיתנה אותו. זה ניכר בשירה שלו ובעיקר בהפקה שלו.
ב-"New Day", שיר שהקדישו קניה וג'יי זי לבנים שעוד לא נולדו להם, ווסט מסמפל את "Feeling Good" של נינה סימון, שבצד היותו שיר על זמני, הוא גם אחד השירים המשומשים בהיסטוריה. הוא עושה כאן את הבלתי אפשרי, ובמקום להישאב לקלישאה הוא רותם אותה לצרכיו; אפילו מסימון השחוקה הוא מצליח לעשות פנינה. בנוסף, תחת שרביטם של השניים, ביונסה זונחת את סטטוס הדיווה ומוצאת חיספוס שהיא שכחה שקיים בה; השימוש באוטו-טיון ובדאבסטפ באלבום מצטמצם ממגיפה לסימון בלבד, ומלודיה אלקטרונית מהפנטת של קסיוס מתורגמת לכינורות שמסיימים את האלבום בצורה חכמה ונטולת קיטש.
זו הגדולה האלבום הזה העושר שלו נוכח, אך לא מנקר עיניים. אם ליל וויין הוא הכסף החדש, ג'יי זי וקנייה עשו אלבום של כסף ישן, אלבום אלגנטי ומעודן, שקשה להבין מה ההצהרה שלו או אם בכלל קיימת בו אחת. לא בכל השירים הסינכרון ביניהם מושלם ולא כל ביט מתאים לארח את שניהם; בכל מה שקשור לשירה, עליונותו של ג'יי זי ברורה. אבל כשהמפגש ביניהם עובד, הוא לא פחות מעוצמתי. זה מגיע לשיא ב-"Murder To Excellence", טוען רציני לכתר השיר הטוב באלבום - איחוד בין סימפולים חכמים, קצב מרגש וטקסט סוחף. לא סתם הוא נגמר במילים "Black Excellence, Truly Yours". זה האיחוד המושלם בין המקוריות של קניה ליציבות של ג'יי זי.
WTT הוא אלבום מעולה, אבל כוונתו לא היתה להוכיח שג'יי זי הוא הראפר הכי טוב ושווסט הוא עילוי של מפיק. אלו דברים שכולם כבר יודעים. שניהם כיוונו גבוה יותר. בעוד שלאיקונות סול כמו ביונסה יש היסטוריה מלאה בדיוות כמותה ועליה לכבוש מקום לצידן, קניה וג'יי זי הבינו שהם הראשונים בעמוד שלהם בהיסטוריה. הם נקודת המוצא. הרבה יוצרים חשובים מהם קדמו להם, פרצו עבורם מחסומים וסללו את דרכם, וחלקם גם עשו מוזיקה טובה יותר.
אבל קניה וג'יי זי הם לא מהפכנים מוכשרים או מוזיקאים מחוננים. הם יוצרים שהביאו את השילוב בין פרסונה למוזיקה לנקודת רתיחה, וכעת הם איקונות; נקודת התייחסות בתרבות הפופ, המדונה של ההיפ הופ. יצירותיהם, יחד ולחוד, היו פסקול ההינטעות שלהם ושל ההיפ הופ בלב המיינסטרים. WTT הוא פסקול ההכתרה שלהם.
קניה ווסט וג'יי זי: בחזרה לקלאסיקה שחנכה את הקשר ביניהם
קניה ווסט: גאון הדור?
ג'יי זי: איך האלבום האחרון שלו?
שמעתם כבר את האלבום? דברו עליו בפייסבוק שלנו