הנה משהו שחשוב שיהיה ברור: גינטר גראס, מגדולי הסופרים הגרמנים במאה ה-20, היה נאצי. זה לא ש"יש לו עבר נאצי" כפי שניסו לצייר זאת חוגים במילייה הספרותי העולמי והוא עצמו, כמובן הוא היה נאצי בכל רמ"ח איבריו, נאצי שהאמין בפיהרר והשתייך לנוער היטלר, נאצי שזרם עם האידיאולוגיה, נאצי שכדרכם של נאצים סוחב עמו בושה רבת שנים.
מה שהוא עשה אחר כך, עם יצירות מופת כמו "תוף הפח", עזר לעולם לשכוח ולהעריך יותר את הסופר שהוא, אבל היסטוריה כזו היא לא משהו שצריך לשכוח. באופן פרדוקסלי משהו, נראה שהודאתו של גראס באוטוביוגרפיה "קילוף הבצל", שראתה אור ב-2006 ועכשיו גם בעברית תפסה הרבה אנשים לא מוכנים, וגרמה להם, ולא לו, להרגיש לא נעים.
אחרי הכל, לא פשוט להתעמת עם גילוי של חתן פרס נובל, לפיו הוא מתוודה שהשתייך לאס.אס. אלא שאם אנחנו לא יודעים לסלוח לנאצים אחרים וחלקנו אינו מוחל אפילו לצאצאיהם החפים מפשע, אין שום סיבה שנסלח לגראס, גם אם הוא חתן פרס נובל.
הכעס כלפי גראס אינו טמון, לפחות בהקשר הזה, בכך שהשתייך לאס.אס, אלא בשל העובדה שרק ממרומי 79 שנותיו (היום כבר 84) בחר לספר על כך. הוא חיכה עד לנקודת הזמן שבה הרגיש מספיק בטוח לעשות זאת. חרטה? חארטה.
בבחירת שם הספר אפילו גראס עצמו רומז למקורה של קינתו ומסביר (עמוד 185): "קילוף הבצל גורם לעיניים לדמוע. דברים שנראים ברורים בדרך כלל, עלולים להיראות מטושטשים". הדמעות, דמעותיו של גראס, נובעות מחיטוט בעברו, מפעולה מאומצת של קילוף, לא ממקום של כאב אמיתי. "מה עוד נותר לי מן המלחמה ומן התקופה של החיים במחנה", הוא שואל, "פרט לאפיזודות שאפשר לקשור יחד לאנקדוטות או כאלה שמבקשות להישאר מובחנות כסיפורים אמיתיים?"
לזכותו של גראס ייאמר ש"קילוף הבצל" הוא אכן נכס ספרותי, גם משום שבו הוא מסביר את תהליך לידתם של אוסקר מצראט ב"תוף הפח" ויצירות אחרות כמו "דג הפוט" ו"שנות כלב", אבל דווקא מכיוון שהוא לא מנסה להביע צער. ההתנצלויות שלו מסויגות וחשיבותם של הקורבנות הגרמנים אינה פחותה מחשיבותם של אלה שרצחו.
תחילה הוא אומר (עמוד 182): "חלף זמן רב עד שהבנתי בהדרגה והודיתי בהיסוס כי לקחתי חלק בפשע בלא יודעין או, אם יש לדייק, מפני שלא רציתי לדעת פשע שלא נשכח עם השנים, שלא התיישן כהוא זה, פשע שמצער ומעציב אותי עד היום", אבל בעמוד 224 הוא מציין: "במבט לאחור, הפשעים שיצאו לאור עם השלום, כלומר עם הצד האחר של המלחמה, הפכו את המבצעים לקורבנות".
נגד הטענה שלפיה הוא מציג את הגרמנים כקורבנות התקומם גראס, בראיון שהעניק לאחרונה לתום שגב, אולם אי אפשר שלא להתרשם מכך שהקול הסופד לגרמנים המתים גואה ומיתמר מעל שאר הקולות בספר.
נדמה שגראס אפילו נהנה לראות את עצמו כקורבן. חוסר רצונו להתחנף והצגת עצמו כאדם שהלך עם הזרם בלי שום כוונה להתמרד, נותנים פרספקטיבה נוספת לשאלה שאנו מתקשים לפצח ב-78 השנים שחלפו מאז עליית הנאצים לשלטון בגרמניה: כיצד הלכו מיליוני גרמנים בדממה אחרי מכונות ההשמדה האנושיות הללו.
דבריה הנאיביים של אמו (עמודים 69-70) מסבירים את הלך הרוח של המיינסטרים הגרמני, שפשוט השקיף על המתרחש בניחותא ולא שאל שאלות כשהשכנים נעלמו: "פעם אחת שמעתי אותה אומרת: 'חבל שהס איננו, חיבבתי אותו יותר מאשר את הפיהרר שלנו...' והיה אפשר לשמוע אותה אומרת גם: "אני לא מבינה מה יש להם נגד היהודים. קודם היה בא אלינו סיטונאי אחד של מוצרי סדקית. שמו היה צוקרמן, הוא היה נחמד מאוד ותמיד נתן לי הנחה..."
כתוצר ישיר של ההתקרבנות הזו, גראס החל לשנוא את גרמניה בשל תבוסתה במלחמה. האם משתמע מכך שלו היתה המערכת הנאצית שורדת אחרי 1945, הוא לא היה מתקשה לצדד בה? זה כבר נתון לפרשנותו של המתבונן, אבל הוא בז לממשלה שהקימה את מערב גרמניה לאחר המלחמה ואפילו מאשים אותה בחורבן הסופי של המולדת.
אם היינו צריכים הוכחה נוספת לכך שגראס היה ונשאר אדם שמתיישר עם הנאציזם, בחירת התאריך לחתונתו (ב-1954), מסבירה היטב את התנהלותו: "חיפשנו יום מתאים בחודש אפריל. אני התנגדתי בתוקף לעשרים בחודש, יום הולדתו של היטלר, אבל חותני לעתיד אמר כי היום הזה אמנם עלול להיות טעון מאוד בגרמניה, אבל בשוויץ הוא חף כל משמעות פוליטית... נראה לי שלא חש בנוח לנוכח הלחץ שהפעיל עלי. אבל כשאני בוחן מחדש את הסכמתי מבעד לעיניו, אני נוכח לדעת כי הזאב הבודד שהיה אמור להפוך עד מהרה לחתן לא עשה זאת כתוצאה מלחצים שהופעלו עליו. מרצוני החופשי הייתי מוכן לקיים את ההבטחה שלי ולהפיק ממנה את המיטב". (עמוד 360)
ב"קילוף הבצל" גראס מוכיח שוב את כישורי הכתיבה הפנומנליים שלו, אבל יחד עם זאת גם מצליח, אולי אפילו במתכוון, לעורר כעסים. אין לחלוק על כך שהספר כתוב בצורה רהוטה ושוטפת, לעתים מקאברית ומלווה בהומור מריר, כדרכו של הסופר הגדול, הפרשנות שהוא מעניק ליצירותיו הקלאסיות חשובה, אבל חשובה יותר במקרה הזה ההבנה איזה אדם היה ועודנו. מהזווית האנושית בכלל והיהודית בפרט הוא אדם מאוד לא נחמד. לאחר קריאת הספר, דווקא אז, מומלץ לחזור לדף השלישי ולקרוא את השורה היחידה המופיעה בו: "מוקדש לכל מי שלמדתי ממנו".
"קילוף הבצל" - קראו את הפרק הראשון
קילוף הבצל// גינטר גראס, תירגמה: חנה לבנת, הוצאת זמורה ביתן, 399 עמודים