פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרק ראשון: "קילוף הבצל" מאת גינטר גראס

      גינטר גראס החליט לפרסם אוטוביוגרפיה כי רצה להיות זה שאומר את המילה האחרונה. הצצה ראשונה לספר המדובר של יוצר "תוף הפח"

      היום, כבשנים עברו, עדיין גדול הפיתוי להסתוות בגוף שלישי: זמן קצר לפני שמלאו לו שתים?עשרה, ואף על פי כן עוד אהב לשבת בחיק אמו, התחיל ונגמר דבר?מה. אך האם אפשר להגדיר בדייקנות כזאת משהו שהתחיל, משהו שנגמר? במקרה שלי אפשר.

      ילדותי באה אל ק?צה כשבעיר שגדלתי בה פרצה המלחמה בכמה מקומות בעת ובעונה אחת. היא התחילה במטח מחריש אוזניים של ירי תותחים מאוניית מלחמה ובשאון המפציצים הצוללים מעל הנמל בפרוור נו?יפ?ה?ר?ו?וס?ר, שמולו שכן בסיס הצבא הפולני בחצי האי ו?ס?ט?ר?פ??לאט?ה. נוסף על כך נשמעו במרחק יריות ממוקדות של שני רכבי סיור משוריינים במהלך הקרב על משרד הדואר הפולני בעיר העתיקה של דנציג, ואילו קרוב יותר בקעה ההודעה על פרוץ המלחמה מן הרדיו שלנו, "מקל?ט העם", שעמד על המזנון בחדר המגורים.

      קץ ילדותי הוכרז אפוא במילים נחושות בדירה שבקומת הקרקע בבניין של שלוש קומות ברחוב ל?אב??ס?ו?וג שבפרוור ל?אנ?ג?פו?ה?ר. אפילו את השעה אינני מסוגל לשכוח. מאותה עת המריאו מנמל התעופה של העיר החופשית ונחתו בו לא רק מטוסים אזרחיים. כשנשבה רוח צפונית?מערבית קלה, מן הצוהר שבעליית הגג של בית הדירות נראה עשן שחור מיתמר מעל הנמל החופשי עם כל התקפה חדשה.

      ואולם, ברגע שאני מנסה להיזכר באותו רעם תותחים מרוחק של אוניית המלחמה "ש?ל?ז?וויג הו?ל?ש??ט?יין", שפרשה בעצם משירות פעיל לאחר קרב יו?טל?נד ולא צלחה עוד אלא לאימון צוערים, וכן בשאון המתגבר של המטוסים שכונו בקיצור "ש??טו?ק?ה", "מפציצי צלילה", מכיוון שהיו נוטים על צדם גבוה מעל אזור הקרבות ואחר כך צוללים אל יעדם ומשחררים את הפצצות ברגע האחרון, ברגע שאני מנסה להיזכר בקולות הללו, ניצבת בפני השאלה: לשם מה בכלל להיזכר בילדו?תי ובתאריך סיומה שאין לשנותו, אם כל מה שקרה לי בין צמיחת שיני החלב לצמיחת השיניים הקבועות — יומי הראשון בבית הספר, משחקי גולות, ברכיים שרוטות, סודות הווידוי הראשונים וייסורי האמונה שלאחריהם — נהפך לשרבוטים המיוחסים מאז לדמות אשר מרגע שהועלתה על נייר לא רצתה לגדול עוד, ניפצה בשירתה כל סוג של זכוכית, נשאה עמה תמיד שני מקלות עץ קטנים ובזכות תוף הפח שלה עשתה לעצמה שם שממשיך להתקיים בציטוטים בין כריכות ספרים ומבקש להיות בן?אלמוות בהשד?יודע?כמה שפות?

      משום שזה ואף זה צריכים להופיע ברשומות. משום שמשהו
      חשוב עד מאוד אולי הוחמץ. משום שמשהו, מתישהו, ירד לטמיון: החורים שלא כיסיתי אלא במאוחר, גדילתי שלא היה אפשר לבלום, המגע?ומשא הלשוני שלי עם חפצים שאבדו. וגם הטעם הזה ראוי שיוזכר: מפני שאני רוצה להיות מי שיאמר את המילה האחרונה.

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      "לבצל שכבות רבות. שלל שכבות". עטיפת הספר "קילוף הבצל" (צילום: יח"צ)

      ההיזכרות אוהבת לשחק במחבואים. לחמוק בגנ?בה. היא נוטה לייפות את הדברים ולהתקשט, לעתים קרובות אף שלא לצורך. היא סותרת את הזיכרון הדקדקני הנאבק בזעף להיות צודק תמיד. כשמציקים להיזכרות בשאלות, היא כמו בצל המבקש להתקלף כדי שיהיה אפשר לקרוא את מה שנחשף אות אחר אות: את מה שלעתים רחוקות הוא חד?משמעי ולרוב הוא מוצפן בכתב ראי או מוסווה בדרך אחרת כלשהי.

      מתחת לקליפה החיצונית, היבשה והמרשרשת, יש עוד אחת, שכבה לחה ממנה, וכשמסירים אותה נחשפת השלישית, ומתחתיה מחכות ולוחשות הרביעית והחמישית. וכל אחת מהן מפרישה מילים שהוסתרו זמן רב מדי וסימנים מסולסלים, כאילו ביקש רוקם?סודות כלשהו להצפין את עצמו בעודו צעיר לימים, כשהבצל רק החל לנבוט.

      וכבר מתעוררת שאיפה: את השרבוט הזה יש לפענח, את הצופן הזה יש לפצח. וכבר מופרך מה שמתעקש ללא הרף על האמת, שהרי השקר, או אחותו הקטנה הרמאות, מציגים לרוב רק את החלק המתקבל על הדעת של הזיכרון, את החלק הנראה הגיוני על הנייר, והם מתרברבים בפרטים האמורים להיות מדויקים כתצלום: גגו המזופת של הצריף בחצר האחורית של בית הדירות שלנו הבהיק תחת שמש יולי הלוהטת, ובאוויר הדומם עמד ריחן של לכסניות ל?ת?ת... הצווארון הניתן להתרה ולכיבוס של מורתי בבית הספר העממי, העלמה ש?פ?ו?ל?נהאו?א?ר, היה עשוי צלולואיד והיה הדוק כל כך, שבצווארה נוצרו תמיד קפלים... הסרטים דמויי המדחפים בשערן של הנערות בימי ראשון בטיילת צו?פ?ו?ט בשעה שתזמורת המשטרה השמיעה מנגינות נמרצות... טעמה של פטריית המאכל הראשונה שלי... כשקיבלנו חופשה מבית הספר מפאת חום הקיץ... כששוב לקיתי בדלקת שקדים... כשבלעתי את השאלות שלי...

      לבצל שכבות רבות. שלל שכבות. אם מסירים מעליו אחת מהן, הוא שב ומתחדש. אם קוצצים אותו, הוא מדמיע. רק בשעת הקילוף הוא דובר אמת. מה שאירע לפני קץ ילדותי ואחריו נוקש על הדלת, מעמיד בפנ?י עובדות. הוא היה גרוע משהיה אפשר לקוות ודורש שיתארו אותו פעם כך ופעם כך ומפתה לספר סיפורי כזבים.

      על "גינטר גראס" (ShutterStock , Torsten Lorenz)
      "זיכרון לא מדויק יכול לפעמים להתקרב אל האמת מעט יותר". אילוסטרציה (צילום: shutterstock)

      כאשר המלחמה פרצה אל שלהי הקיץ החמימים של דנציג וסביבותיה והמגינים הפולנים בו?וס?ט?ר?פ??לאט?ה נכנעו לאחר שבעה ימים של התנגדות, אספתי אני — כלומר הנער שכפי הנראה היה אני — רסיסי פצצות ורימונים בנמל נו?יפ?ה?ר?ו?וס?ר, שהיה אפשר להגיע אליו בקלות בחשמלית דרך השכונות זאס?פ??ה וב??ר?ז?ן, ובשעת הפוגה בקרבות, בימים שדומה היה שהמלחמה אינה אלא ידיעות ברדיו, החלפתי אותם בבולי דואר, בתמונות צבעוניות מחפיסות סיגריות, בספרים שחוקים מרוב שימוש וגם בכאלה שיצאו זה עתה ממכבש הדפוס, בהם "מסע במדבר גו?ב?י" מאת סוון ה?דין, והשד?יודע?מה?עוד.

      זיכרון לא מדויק יכול לפעמים להתקרב אל האמת מעט יותר, גם אם בדרכי עקלתון. לרוב מדובר בחפצים שזיכרוני מתחכך בהם, שברכי פוגעת בהם, או בכאלה שמשאירים אחריהם טעם של גועל: תנור הלב?נים... מתקן הברזל המשמש לחביטת השטיחים בחצר האחורית... בית השימוש בקומת הביניים... המזוודה בעליית הגג... חתיכת ענבר שגודלה כביצת יונה. מי ששמר בזיכרונו את סיכת השיער של אמו או את ממחטת הבד של אביו, שקשר קשרים בארבע פינותיה והניחה? על ראשו ביום קיץ חם, או את ערך החליפין של רסיסי רימונים ופצצות למיניהן, יודע לספר סיפורים — ויהא זה אף לשם שעשוע גרידא — הקרובים למציאות יותר מן החיים עצמם.

      את התמונות הצבעוניות שאספתי בהתלהבות בילדותי ובנעור?י השגתי תמורת שוברים שהיו תחובים בחפיסות שאמי היתה שולפת מהן את הסיגריות שלה לאחר סגירת החנות. "מקלונים" — כך נהגה לכנות את שותפיה לדבר?ההרגל המגונה הצנוע, שהיתה מתענגת עליו מדי ערב בלוויית כוסית קוואנטרו. כשמצב רוחה היה טוב עליה, היא היתה מסוגלת להפריח טבעות עשן. התמונות שהייתי להוט אחריהן היו העתקים צבעוניים של יצירות מופת מן הציור האירופי. מהן למדתי עוד בילדותי להגות, הגייה פונטית שגויה לפי אופן הקריאה בגרמנית, את שמם של הציירים ג'ו?רג'ו?נ?ה (Giorgione), מנט?ני?ה (Mantegna), ב?ו?טיצ?'לי (Botticelli), גירל?נדיו? (Ghirlandaio) וקאראוואג'ו (Caravaggio).

      על "גינטר גראס" (ShutterStock , Michaela Stejskalova)
      "לאט?לאט צברתי, החלפתי והדבקתי מספר הולך וגדל של תמונות". אילוסטרציה (צילום: shutterstock)

      גבה העירום של אישה שרועה על צדה, מביטה במראה שמחזיק מולה ילדון מכונף, נקשר אצלי מאז ילדותי בשמו של הצייר ו?ל?סק?ז. מבין "המלאכים המזמרים" של יאן ואן אייק נצרבה בתודעתי במיוחד צדודיתו של המלאך האחורי: עד מה חפצתי בקווצות תלתלים כמו שלו או כמו של אלברכט דירר. לנוכח דיוקנו העצמי של דירר, התלוי במוזיאון הפראדו שבמדריד, היה אפשר לשאול: מדוע צייר האמן את עצמו עם כפפות? מדוע מצנפתו המוזרה וחלקו התחתון של השרוול הימני מפוספסים באופן כה בולט? מה גורם לו להיות בטוח כל כך בעצמו? ומדוע טרח לרשום את גילו — בן עשרים ושש היה אז — מתחת לאדן החלון?

      היום אני יודע ש"שירות תמונות סיגריות" מהמבורג?ב??הר?נ?פ?לד הוא שסיפק תמורת שוברים את הרפרודוקציות הללו, הנפלאות מכול, וכן אלבומים מרובעים שהיה צריך להזמינם ולקנותם בנפרד. מיום ששבתי ורכשתי את כל שלושת האלבומים אצל הגלריסט שלי בליב??ק, שיש לו חנות לספרים עתיקים בק?ניג?ש?ט?ראס?ה, אני יודע בבטחה כי התפרסמו לפחות ארבע מאות וחמישים אלף עותקים מן הכרך של הרנסאנס שראה אור ב?1938.

      כשאני הופך דף אחר דף, אני רואה את עצמי יושב אל השולחן בחדר המגורים ומדביק את התמונות. הפעם אלו ציורים מן התקופה הגותית המאוחרת, למשל "הפיתוי של אנטוניוס הקדוש" שצייר ה?רו?נימו?ס ב?ו?ש: הקדוש בין בעלי חיים מואנשים. בטקסיות רבה אני מזליף את הדבק מן השפופרת הצהובה...

      אפשר שאספנים רבים הפריזו בעישון בימים ההם מאחר ששיגעונם לאמנות לא ידע מרפא. אני, מכל מקום, הפקתי תועלת מכל אותם מעשנים שהשוברים היו חסרי ערך בעיניהם. לאט?לאט צברתי, החלפתי והדבקתי מספר הולך וגדל של תמונות. בתחילה התייחסתי אל התמונות כדרכו של ילד, אבל עם הזמן גדלה רגישותי: "המדונה ארוכת הצוואר" של פ??רמיג?'נינו, שראשה, המ?נ?ץ מתוך צוואר תמיר, מתנשא מעל העמודים המיתמרים לשמים ברקע, עוררה את הנער בן השתים?עשרה להתחכך בלהט בב?רכ?ה? הימנית כאחד המלאכים.

      על "גינטר גראס" (ShutterStock , Maugli)
      "שמרתי על שלושת האלבומים שלי כעל אוצר". אילוסטרציה (צילום: shutterstock)

      חייתי דרך תמונות. ומאחר שהבן החשיב עד מאוד את האוסף ושקד להשלימו, מסרה לו אמו לא רק את פירות צריכתה המתונה — היא היתה חסידה של סיגריות "אוריינט" עם פילטר מוזהב — אלא גם שוברים שקיבלה מלקוח זה או אחר שנטה לה חיבה ושהאמנות היתה חשובה בעיניו כקליפת השום. לפעמים היה האב החנווני מביא לבנו את השוברים הנכספים ממסעות העסקים שלו. גם שוליותיו של סבי, הנגר?האומן, עישנו בחריצות והרימו תרומה לאוסף שלי. האלבומים, המלאים בשדות ריקים בין הסברים מלומדים, שימשו בוודאי מתנות חג מולד או מתנות יום הולדת.

      שמרתי על שלושת האלבומים שלי כעל אוצר: האלבום הכחול, שהודבקו בו הציור הגותי וציורים מראשית הרנסאנס; האלבום האדום, שהציג בפני את ציורי הרנסאנס; האלבום המוזהב?צהוב ובו אוסף ציורי הבארוק שלי, שלא היה מושלם. המקומות שהיו שמורים לציוריהם של רובנס ושל ואן דייק היו ריקים לדאבוני. ח?סרה אספקה.

      לאחר פרוץ המלחמה שכך הזרם השופע של השוברים. אזרחים מעשנים הפכו לחיילים, ואלה עישנו את ה"יו?נו?" או את ה"R6" שלהם הרחק מהבית. אחד מספק?י המהימנים ביותר, ר?כ??ב של מבשלת השיכר המקומית, נפל בקרב על מצודת מודלין.

      באותם ימים החלו להופיע גם סדרות אחרות: בעלי חיים, פרחים, תמונות מבריקות מן ההיסטוריה הגרמנית ופרצופיהם המאופרים של כוכבי קולנוע אהודים. נוסף על כך, עם תחילת המלחמה חולקו לכל משפחה תלושי מזון, שמקצתם היו מיועדים לצריכת מוצרי טבק. אבל מאחר שאת חלקו הגדול של חינוכי בתולדות האמנות רכשתי עוד לפני המלחמה בזכות מפעלי הסיגריות "ר?ימ?ט?ס?מ?ה", תקנות המחסור לא פגעו בי פגיעה חמורה. רבים מן הפערים הצלחתי להשלים עם הזמן. עלה בידי, למשל, להחליף את "המדונה הסיסטינית" של רפאל, שהיו לי שני עותקים ממנה, תמורת "אמו?ר" של קאראוואג'ו, עסקה שהשתלמה רק לאחר זמן.

      קילוף הבצל/ גינטר גראס, בתרגום חנה לבנת, הוצאת זמורה ביתן, 399 עמודים

      הציצו לכל הפרקים הראשונים במדור הספרות שלנו