מההצלחה של הארי פוטר ועד הכישלון של ג'וליה רוברטס: סיכום קיץ 2011 בקופות

נהוג להתלונן על כך שהוליווד ממחזרת את עצמה, לקנטר על כך שהיא השתעבדה לעידן המותגים ולייחל לכך שהיא תיתן קצת יותר הזדמנות למקוריות. אבל מאחורי כל המילים הללו, המספרים מוכיחים בסופו של דבר כי הוליווד פשוט נותנת לקהל מה שהוא רוצה, וההמונים חפצים כרגע בעוד מאותו דבר.

וכך, מבט בחמישייה המובילה של טבלת הסרטים המצליחים בקיץ מגלה כי כולם סרטי המשך: "הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק 2'", "רובוטריקים 3", "בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק" "שודדי הקריביים: זרמים זרים" ו"מהיר ועצבני 5". מיד לאחר מכן ניצב "מכוניות 2", ובהמשך זורחים שני להיטים שאינם המשכונים, אבל מבוססים על סדרות קומיקס ותיקות ונעשו כחלק מפרויקט ענק של סרטי גיבורי-על – "תור" ו"קפטן אמריקה".

גם "קונג פו פנדה 2", "יומנו של חנון 2", "כוכב הקופים: המרד" ו"אקס-מן: ההתחלה" עשו חיל, ולמעשה חוץ מכמה מקרים נקודתיים שעוד נדון בהם בהמשך, כל פרק נוסף של סדרה ותיקה נהנה הקיץ מהצלחה. לפיכך, אפשר לצפות לעוד המשכונים שכאלה בכל פעם שזה רק יתאפשר, ולו רק היו עוד ספרים של "הארי פוטר", ודאי שהיינו רואים גם עוד סרטים בכיכובו. בהתאם למגמה הזו, בעקבות היתד האדיר ש"הדרדסים" תקע הקיץ בשוק, נזכה לראות בעוד שנתיים גם את "הדרדסים 2", ובתוך ארבע שנים גם את "הדרדסים 3". ככה זה עובד – הקהל מבקש, הוליווד מצייתת, ולא להיפך.

מרבית הלהיטים הקיציים לא התהדרו באיכות אמנותית מרשימה, ובהתאם לכך גם הביקורות עליהם היו קטלניות. אך האם זה שינה במשהו? כמובן שלא. זה שרולינג סטון כתב ש"רובוטריקים 3" גורם לצופה למות קצת מבפנים לא מנע ממנו לאגור יותר ממיליארד דולר ברחבי העולם, והעובדה שסן פרנסיסקו כרוניקל הגדיר את "שודדי הקריביים: זרמים זרים" כהבל מוחלט ומשעמם לא עצר מבעדו להכניס סכומים גלובליים דומים.

גם "בדרך לחתונה 2", "הדרדסים" ואחרים התעלו על ביקורות איומות בדרך להישגים קופתיים מרשימים, כך שמתבקש להעלות את הסברה כי למבקרים אין שום השפעה. אפשר גם היה למהר להכריז שמלכתחילה לרמת הסרטים אין כל השפעה על הצלחתם, וכל שהם זקוקים לו זה מיתוג ושיווק טובים, אפקטים משוכללים ופנייה למכנה המשותף הנמוך ביותר.

ברור שיש בזה משהו, אבל המציאות לא כל כך נחרצת ובטח שלא עד כדי כך אפוקליפטית. כפי שמוכיחים, למשל, "כוכב הקופים: המרד" ו"אקס-מן: ההתחלה", גם לסרטים בוגרים, מתוחכמים ומשובחים יש עדיין מקום בשוק, והאיכות שלהם לעתים מסייעת להם ולא עומדת להם לרועץ. שני המקרים הללו, כמו גם ההצלחה המפתיעה של "תור", הוכיחו גם כי לתקשורת עדיין יש השפעה, בעיקר בכל הקשור להמרצה של בני העשרים ומעלה לאולמות. זה לא אומר שהאולפנים יכוונו לכך ש"רובוטריקים 4" יזכה בדקל הזהב, אבל מנגד, זה גם יהיה פזיז להכתיר את כל מה שהוליווד מייצרת כזבל.

סרט נוסף שנעזר בתמיכת הביקורת כדי למשוך קהל היה "מסיבת רווקות", שהשכיל במפתיע להשתחל לעשירייה המובילה של הלהיטים הקיציים בארצות הברית. סיבה נוספת להצלחתו היתה החיבה העכשווית של הקהל לקומדיות פרועות וגסות רוח, ז'אנר שבעבר התקשה לסחוף את ההמונים, אם בכלל נהנה מהצלחה.

וכך, גם "מורה רעה" ו"איך להיפטר מהבוס" זכו לאהדה רבה ובעיקר גדולה מהצפוי, ו"בדרך לחתונה 2" מיצה עד תום את הפוטנציאל הכלכלי שהיה לו, מה שהשלים את הקיץ הכי טוב שידעה זה מכבר סוגת המהתלות הוולגריות.

מה הוליד את המגמה הזו? ראשית, כמו במקרים דומים בהיסטוריה של הוליווד, העובדה שאנו בעת משבר כלכלי – הרי אם המצב כה גרוע עד שלא יודעים אם לבכות או לצחוק, אז עדיף לצחוק, ואם כבר צוחקים במצב כזה, אז לפחות שנצחק על הכל. שנית, שגשוג הטלוויזיה בכבלים בשנים האחרונות ניער את אמריקה הפוריטנית, ופתח את הקהל מחדש להומור משולח רסן ושוחט פרות קדושות. הוא גם הוליד דור חדש ומשובח של בדרנים, שעברו מן המסך הקטן לגדול.

אבל יש משימה אחת שבה הקומיקאים האמריקאים עדיין לא מצליחים לעמוד: להצחיק גם את הקהל העולמי. וכך, בניגוד מוחלט למשוואה התקפה בשאר הז'אנרים, שוברי הקופות הקומיים אגרו רק כ-30 אחוז מהכנסותיהם ברחבי תבל. אגב, בישראל הקומדיות הללו דווקא לא נתקלות בקשיים מיוחדים, אולי כי המנטליות כאן אמריקאית למדי ממילא וגם מפני שפה לא מדבבים סרטים, כך שהבדיחות פחות הולכות לאיבוד בתרגום.

דבר נוסף שכל ההצלחות הנ"ל הוכיחו לנו הוא שהיום, יותר מתמיד, כבר לא צריך בהכרח או אפילו לא צריך בכלל כוכבים למכור סרט.

בהתאם לזאת, ברשימת הכישלונות הגדולים של הקיץ אפשר למצוא סרטים שהתהדרו בשחקנים שבעבר היה די באזכור שמם כדי להביא קהל לאולמות. הדוגמה המובהקת לכך היא "לארי קראון", שאיחד את טום הנקס וג'וליה רוברטס, לא פחות משניים מן הכוכבים הגדולים בהיסטוריה ההוליוודית. כל זה לא עזר לו להרוויח יותר מ"Soul Surfer" בכיכובה של אנה-סופי רוב או מ"Jumping the Broom" עם לז אלונסו, לא בדיוק שמות שתמצאו על השער של אינטרטיינמנט וויקלי.

נוסף לכך, גם ג'ים קארי וקווין ג'יימס לא הצליחו להרים, בהתאמה, את "מר פופר והפינגווינים" ואת "שומר גן החיות", שני סרטים נהדרים דווקא. חמור מכל זה, היומרה להכתיר לפני פתיחת השרב את ריאן ריינולדס כשם החם בהוליווד הופרכה לחלוטין לאור הכישלונות המהדהדים של "גרין לנטרן" ו"חיים בהחלפה".

וכך, התברר שוב כי האפקטים והאנימציה הולכים ונוגסים עוד יותר בכוחה של הנוכחות האנושית, וכן שהעובדה כי בעידן הריאליטי כל אחד באמריקה יכול להיות מפורסם עיממה לחלוטין את הזוהר שהיה פעם לכוכבים. אם כך, אין זה פלא שבקיץ הבא נראה שחקנים בריטים לא מוכרים במיוחד נכנסים לעורם של ספיידרמן ושל סופרמן – ממילא אין בנמצא אמריקאי צעיר ולוהט שיהיה יאה לעשות זאת.

בניגוד למעמד הכוכבים, שהולך ודועך בהדרגה מזה שנים, הצניחה של שגעון התלת-מימד היתה חדה ומהירה: בקיץ הקודם כל סרט שהעז להגיע לאולמות בלי המימד הנוסף הרגיש כמו אוטו בלי מזגן או כמו בניין בלי מעלית, אבל כעת נראה כי הטכניקה הזו מכבידה על המוצרים יותר מאשר מועילה להם.

וכך, התלת-מימד לא תרם משמעותית לסרטים הגדולים שהוקרנו בו, למשל "רובוטריקים 3" ו"קונג פו פנדה 2", ואף הזיק לאלה הצנועים יותר, שניסו להסתייע בו כדי לשכנע את הקהל שיש להם ערך מוסף וכדי למקסם את הרווחים שלהם. כדוגמה מובהקת לזאת, שלושה סרטים תלת-מימדיים שיצאו באותו שבוע גם התרסקו בו זמנית – "קונאן", "ספיי קידס 4: כל הזמן שבעולם" ו"ליל האימה".

לעולם לא נדע אם הם היו נכשלים גם לו הופצו בשיטה הישנה והטובה, אבל אפשר להניח די בוודאות שלתלת-ממד היתה השפעה שלילית, וזאת בגלל המוניטין השליליים שצבר. הקהל כבר למד כי לרוב אין לממד הנוסף תועלת אמנותית, וחמור מכך – שהוא מקשה על הצפייה, מעכיר את התמונה וגם סתם גורם להוצאה נוספת של כסף מהכיס.

אז האם הבלון התפוצץ סופית או שמוקדם להספיד את התלת-מימד? את התשובה לכך נקבל כבר בשבוע הבא, שבו יגיע לאקרנים "Shark Night 3D", שכל התקוות המסחריות שלו מתבססות על האטרקטיביות לכאורה של השיטה. כישלון שלו לא יפתיע אף אחד, וככל הנראה יבטיח כי פעם הבאה שנראה כרישים על המסך, זה כבר יהיה בשני ממדים בלבד.

ההישגים הכלכליים של "Shark Night 3D" יהיו מבחן גם לדבר נוסף: האם אכן סר חינו של ז'אנר האימה בקרב הקהל האמריקאי?

אחרי הכל, מאז ומעולם הפופולריות של הסוגה הזו היתה משהו שבא, הולך וחוזר, וכרגע נראה שאנחנו בשלב השלילי של האבולוציה. זוועות קולומביין וה-9/11 הותירו את אמריקה שותת דם ויצרו אצל הקהל את הצורך להתמודד עם הטראומה על המסך, אבל עושה רושם כי תם המצב הפוסט-טראומתי הזה, בעיקר לאחר שחיסול בן-לאדן השלים את המעגל.

וכך, סדרת "המסור", אחת התוצאות הקולנועיות הבולטות של הפסיכוזה האמריקאית בעשור האחרון, באה לסיומה העגום מוקדם יותר השנה. בהמשך לזאת, גם "יעד סופי 5" השיג הקיץ מספרים מאכזבים יחסית לקודמיו, וסביר להניח שאף סדרה מפוארת זו תנפח את נשמתה. גם "ליל האימה" ו"אל תפחדי מהחושך" ספגו מפלות צורבות, ובאופן כללי עולם הזוועות מזמן כבר לא הוציא מתוכו שובר קופות אמיתי.

מובן שכל זה לא מבשר את קיצה של תעשיית הזוועות: אחרי הכל, תמיד יהיו לה חסידים, ובכל מקרה סרט אימה זה מוצר שכל כך זול להפיקו, עד שאף פעם אין בעשייתו סיכון כלכלי של ממש. מה שכן, בהנחה ש-"Shark Night" וכמה זוועתונים טריים אחרים לא יצליחו לשנות את המגמה, אפשר להאמין כי לא נזכה בקרוב לתופעות כמו "המסור" ו"יעד סופי".

תהליך הדרגתי נוסף שהגיע לשיאו הקיץ היה דעיכתם של סרטי הנעורים. העובדה שסרטי פנטזיה וגיבורי-על מסוגם של "הארי פוטר" ו"אקס-מן" ממילא עוסקים במכאובי גיל ההתבגרות ייתרה את הצורך ביצירות גימנזיסטיות נטו, שעושות אותו דבר אך בצורה מרשימה פחות.

וכך, מאז "ילדות רעות" ב-2004 לא ראינו בעצם להיט נעורים מהסוג הישן והטוב, והשנה סרטים מסוג זה היו כישלונות חריפים במיוחד. מדובר ב"מונטה קרלו", שלא הצליח למנף את הפופולריות של כוכבותיו, סלינה גומז ולייטון מיסטר, " Judy Moody and the Not Bummer Summer", שלא השכיל לסחוף את קהל המעריצים של סדרת הספרים שעליה התבסס, וכמובן " Glee: The 3D Concert Movie", שלא עלה בידיו לשחזר במסך הגדול את ההצלחה הטלוויזיונית של המותג.

אם כך, אין זה פלא כי מפיקי "ילדות רעות 2" החליטו מוקדם יותר השנה לשגר אותו ישירות למסך הקטן. אין יוקרה בצעד כזה, אבל זה היה הדבר המתבקש לעשות, וסביר להניח כי יותר ויותר מפיקים של סרטים מסוגו יעשו כך גם בעתיד.

אם לפני תחילת הקיץ מישהו היה צריך להמר איזה סרט יעמוד בראש הטבלה בסיום העונה, הוא ודאי היה בוחר ב"כוכב הקופים", "קולומביאנה", "ליל האימה" או "ספיי קידס 4". אבל בסיכומו של דבר, הוליווד נפרדת מהחמסין הזה כשהיא עומדת על כתפיו של "העזרה", הדרמה שניצבת בצמרת שבוע שני ברציפות ומנציחה את מעמדה כאחד הסיפורים הגדולים והמפתיעים של התקופה.

למעשה, מדובר בתופעה תרבותית של ממש: לא רק בגלל שהסרט דל התקציב יחסית הכניס כבר כמעט 100 מיליון דולר וידו עוד נטויה, אלא בעיקר בגלל הדרך שבה הוא עשה זאת. וכך, "העזרה" השכיל לעסוק במתיחות ההיסטורית בין לבנים ושחורים בצורה שתישא חן בעיני שני הסקטורים, וכתוצאה מזאת ההטרוגניות הדמוגרפית והגיאוגרפית של רוכשי הכרטיסים אליו יוצאת דופן בכל מובן.

כמו כן, מכל להיטי הקיץ, "העזרה" צפוי להיות היחיד שיהיה לו משקל גם בעונת האוסקרים (חוץ מ"כוכב הקופים: המרד", שוודאי יזכה על אפקטים, ו"מכוניות 2", שיהיה מועמד אולי בקטגוריית האנימציה אבל לבטח לא יזכה). וכך, אפשר לכל הפחות לחתום על מועמדות לוויולה דיוויס בקטגוריות המשחק, ואיש לא ירים גבה אם גם הסרט עצמו יהיה מועמד לפרס.

"העזרה" הגיע להישגים שלו הודות לקהל הבוגר, והיו הקיץ עוד כמה סרטים שהסתייעו בקהל זה כדי לשלשל כסף רב לכיסיהם. כך, למשל, "טיפש, מטורף, מאוהב" הכניס 70 מיליון דולר – סכום נהדר לדרמה שפונה למבוגרים בלבד ועושה כך בתקופה כזו של השנה. "חצות בפריז" הכניס רק כ-50 מיליון דולר, אבל נרשם כהצלחה המסחרית הגדולה בקריירה של וודי אלן. קומדיית היזיזות "ידידים פלוס" אגרה פחות או יותר אותו סכום, וזה הישג יפה לאור העובדה שנדמה היה כי "קשר לא מחייב" השביע את התיאבון של הקהל לסרטים מסוג זה.

למרות כל זה, ברור כי אם האולפנים לא רוצים לפשוט רגל, הם חייבים לפנות קודם כל לקהל הנערים והילדים, בעיקר בחופשת הקיץ. ובכל זאת, בעיקר בהתחשב בעובדה שכמה מלהיטי הקיץ היו בוגרים בצורה תקדימית, אי אפשר לומר כי אולמות הקולנוע הם מגרש משחקים לזאטוטים בלבד.

מלכתחילה, לא היינו נדרשים לכל הדיון על שוברי הקופות הגדולים של הקיץ אילולא סטיבן שפילברג היה יוצר לפני שלושים וחמש שנה את הבלוקבסטר הראשון, "מלתעות", ומעביר את הוליווד לעידן אחר לחלוטין מכל הבחינות.

חצי יובל לאחר מכן, האבא של השיטה החדשה הוא עדיין חלק ממנה. וכך, סטיבן שפילברג שימש מפיק בשלושה מן הסרטים המושקעים של הקיץ, "רובוטריקים 3", "סופר 8" ו"הפלישה למערב". יתרה מזאת, הוא גם היה ההשפעה הברורה ביותר על תוכנם ועל סגנון עשייתם של שני האחרונים, ואף שלא כל השלושה היו בהכרח מוצלחים אמנותית או כלכלית, הדבר מוכיח כי שפילברג הוא ככל הנראה הכוח היצירתי הבולט והחשוב בהוליווד (מה עוד שמוקדם יותר השנה הפיק את "אומץ אמיתי", הסרט המצליח ביותר של האחים כהן).

הנחה זו מתחזקת לאור העובדה שכל מי שהלך לראות סרט הקיץ נתקל בטריילרים או בכרזות של "הרפתקאות טינטין" ושל "סוס מלחמה", שני סרטים עתידיים שבהם שפילברג אחז את שרביט הבימוי, וכן של "פלדה אמיתית", שאותו הפיק. כיוון שכוחו של שפילברג בן ה-61 עדיין במותניו, רצף הפרויקטים הזה רק אמור להתגבר בשנים הקרובות. יותר מחצי יובל לאחר "מלתעות", מי שיצר את שובר הקופות הראשון ככל הנראה לא ינוח עד שיעשה גם את הבלוקבסטר האחרון.