"מים לפילים", שהפצתו כאן בוטלה כמעט ברגע האחרון, מתהדר בשם מוזר למדי. בהתאם לכך, הוא גם מוצר חריג בנוף ההוליוודי: דרמה המתרחשת בשנות השלושים, שהיתה יכולה להיעשות גם בשנות השישים, אבל הופקה דווקא ב-2011.
יתרה מזאת, בסרט מככבים שלושה שחקנים שמזוהים עם תקופת הזמן המסוימת הזאת: רוברט פטינסון, שהפך בעקבות "דמדומים" לאליל הנעורים הקולנועי הגדול בימינו; רייס וויתרספון, השחקנית האמריקאית היחידה שהיתה קרובה בכלל לרשת את הכתר של ג'וליה רוברטס כמאמי הלאומית; וכריסטופר וולץ, שהופעתו ב"ממזרים חסרי כבוד" הקפיצה אותו מסטטוס של אלמוניות מוחלטת למעמד של השחקן האירופאי הלוהט בהוליווד.
כיוון שלא סתם נושא הסרט שם ייחודי שכזה, מובן שבין שלושת הגיבורים האנושיים אנו פוגשים גם בפילים. הסיבה לכך היא שפטינסון מגלם את דמותו של ג'ייקוב, סטודנט צעיר לווטרינריה שמעולם לא הצליח להשלים את התואר שלו בגלל פגעי השפל הכלכלי. לאחר מותו הפתאומי של אביו (והרי כל מלודרמה טובה צריכה איזו טרגדיה בהתחלה) הוא אף נאלץ לעזוב את ביתו, ומוצא עצמו, כמו רבים אחרים, נע ונד ברחבי ארצות הברית, עד שהוא מתמקם בסופו של דבר בקרקס נודד.
ברוב הנוודים אין תועלת, אבל בזכות ההכשרה של ג'ייקוב, הוא מתגלה כמי שיוכל לטפל בשלל החיות שבמקום, ויהיו הן סוסים או פילים. הדבר גם מקרב אותו אל מרילינה, (וויתרספון), מי שבדרך כלל רוכבת ודוהרת על האטרקציות הללו, ומתגלה גם כבת זוגו של אוגוסט (וולץ), מנהלו האכזר של הקרקס.
קרבה זו חורגת בשלב מסוים מיחסי עבודה רגילים, וברגע שאוגוסט מבחין כי יקירת לבו רוצה לשחק בחדק של הווטרינר יפה התואר, הוא מגלה עד כמה הרשעות שלו יכולה להיות חסרת גבולות ורחמים. למעשה, דמותו מזכירה בטירוף המוחלט אך בכל זאת עתיר הרציונליות שלה את הנס לנדה, הנאצי הפסיכופת שגילם וולץ ב"ממזרים חסרי כבוד". במובן מסוים, אילולא היה "מים לפילים" מבוסס על רב-מכר, אפשר היה לחשוד כי דמות זו נכתבה בצלמו של השחקן האוסטרי מלא האופי.
למעשה, לעתים נראה כי ההתנהגות המוקצנת של אוגוסט נובעת מהאופי של וולץ או פשוט מהדרישות של התסריט, ולא מן הנפש האמיתית של הדמות. בכלל, לא מעט מן המהלכים בסרט נראים לעתים קיצוניים, דרמטיים או פזיזים מדי, אבל ככה זה במלודרמות. ברגע שמקבלים את העובדה כי "מים לפילים" הוא סרט מהסוג הישן והטוב הזה, ומתמסרים לסגנון הגדול מהחיים שלו, הרי שהוא סוחף ומהפנט כמו הופעה של אמנית טרפז.
הסיבה לכך היא ש"מים לפילים" לא סתם מנסה לחקות את היצירות המפוארות שנעשו בהוליווד הקלאסית וגם לא מסתפק בהצדעה להן, אלא באמת ובתמים מצליח לעמוד ברמה שלהן.
בהתאם לזאת, הכל בסרט נאמן לסטנדרטים גבוהים, וההרגשה היא שזה לא נעשה במאמץ מיוחד, אלא בטבעיות, פשוט מתוך תחושת מחויבות של אנשי הצוות. בתור התחלה, "מים לפילים" מספק את הלחם והחמאה של יצירות תקופתיות: העיצוב האמנותי, התפאורה והתלבושות מרהיבים, וגורמים לצופה להרגיש שהוא נזרק ללבו של הקרקס בשנות השלושים.
נוסף לכך, הסרט גם דן בתקופה שבה הוא מתרחש בצורה מעמיקה, חכמה ומאירת עיניים, ומבחינה זו הוא עומד בשורה אחת עם קלאסיקות שהתרחשו בימי השפל. בעיקר הוא מזכיר את "הם יורים גם בסוסים", שבדיוק כמוהו השתמש בחיות כדי לתאר כיצד המשבר הכלכלי גרם לנפגעים ממנו לאבד צלם אנוש.
בכלל, התסריט של ריצ'רד לה-גרבנס (שהמחיש כבר ב"הלוחש לסוסים" את חיבתו לקשרים בין בני אדם וחיות) ניחן בעומק ובתבונה, והוא בעיקר רהוט להפליא. חילופי הדברים בו נעשים בשפה נקייה, עשירה וחדה, ואפשר ליהנות מהדיאלוגים ומן המונולוגים שבו גם כשלעצמם, בלי קשר לאריזה הנאה שעוטפת אותם.
את כל זה מנווט במיומנות וביטחה הבמאי פרנסיס לורנס. עבודותיו הקודמות, "קונסטנטין" ו"אני האגדה", לרגע לא נתנו סיבה להאמין שהוא ישכיל לקחת פיקוד על מפעל מסוגו של "מים לפילים", אבל הוא עושה זאת בהצלחה מפתיעה.
מעבר ליכולת שלו להתמודד עם הספקטקל העומד במרכזו של "מים לפילים", לורנס מיטיב גם לעבוד עם השחקנים. וולץ התבזבז מוקדם יותר השנה ב"הצרעה הירוקה", אבל כאן הוא מפריך את החשש שהוליווד לא תדע לנצל אותו כהלכה. וויתרספון ופטינסון, לעומת זאת, מוכיחים כי התבגרו יפה, ותצוגות המשחק שלהם הולמת את תו התקן המחמיר של הסרט כולו.
בהתאם לזאת, אם היינו נתקלים בסרט בשידור טלוויזיוני לילי ולולא פרצופיהם של שלושת הכוכבים היו כה מוכרים, אפשר בהחלט היה להאמין כי מדובר בזוכה אוסקר שהופק בין שנות הארבעים לשישים.
אמנם "מים לפילים" לא צפוי לקטוף השנה איזשהם פסלונים, אבל בסך הכל הוא זכה להצלחה כלכלית וביקורתית נאה בארצות הברית. בהינתן הנתונים הללו ולאור איכותו, לחלוטין לא ברור מדוע אולפני FOX החליטו שלא להפיץ אותו כאן מסחרית, מה עוד שסביר להניח כי היה מושך לאולמות קהל רחב גם את הסבתות, שהיו באות כדי להמתיק את הגעגועים לסרטים כמו "ההצגה הגדולה בתבל", וגם את נכדותיהן, שהיו באות בשביל פטינסון.
כך או כך, כל אלה וגם אחרים יכולים מעתה להתענג עליו בצפייה ביתית או בהקרנותיו החד-פעמיות בשבוע הבא בסינמטק תל אביב. כך אפשר יהיה להיזכר שוב כמה רע היה באמריקה של שנות השלושים, ואיזה דברים טובים נהג הקולנוע ליצור כתגובה לכך.
"מים לפילים" זמין בדי.וי.די (ללא תרגום לעברית) ויוקרן בסינמטק תל אביב בשבת הקרובה (3.9) ב-21:30 וביום ראשון שלאחר מכן ב-18:00