מחקרים רבים מראים שכאשר הורים אוכלים בוסר, שיני בניהם בדרך כלל הופכות קהות. סביר להניח שילד שהוכה יהפוך בעצמו לאב מכה, ולבת להורים שהתגרשו יש סיכוי גבוה יותר למצוא את עצמה בצד הלא נכון של הרבנות מאשר לנערה מתבגרת שהוריה חיים באושר תחת אותה קורת גג. אולם טעות נפוצה היא לחשוב שאנחנו, ואנחנו בלבד, משפיעים על ילדינו. שכן הם, ללא ידיעתם, משמשים עבורנו מראה ומשפיעים עלינו לא פחות. בתנועת גוף בודדת או במשפט אחד יכולים הצאצאים להציף זיכרונות עבר ולהפוך את אבותיהם ואמהותיהם לחיות המגוננות ומתגוננות. ומגננה, כידוע, היא נקודת פתיחה בעייתית לכל התמודדות.
ב"רביעי בערב", הרומן החדש והמצוין של יעל הדיה, היא שוב עושה את מה שעשתה בספריה הקודמים מחטטת עמוק בנפש האדם, משילה ממנה באיטיות מכאיבה קליפה אחר קליפה כדי להגיע לאמת. הפעם היא עושה זאת דרך הצגתה של קבוצת הורים לילדים בעייתיים, שנפגשת בימי רביעי בקבוצת תמיכה של פסיכולוגית עתירת הישגים בשם עלמה פרבר. לזוג אחד יש ילד מטורף ואלים שסובל מהפרעות קשב וריכוז. לשני ילדה אנורקטית ועוד אחת שמזדיינת כבר בגיל 15, ועוד בבית, צמוד לחדר השינה של הוריה. אחר עשה ילד סתם כדי שיהיה לו ילד ועוד אישה שהילד שלה דווקא בסדר, רק שהיא עצמה לא כל כך. כולם תוהים היכן שגו בגידול ילדיהם ובטיפוח המשפחה, כולם מגלים שהתשובה לכך כוללת נבירה רצינית והתמודדות נוקבת עם אמיתות שבמשך שנים סירבו להגיע אליהן.
השאלה הראשונה שמעלה הדיה ודרכה מתפתח הסיפור היא בשביל מה אנחנו בכלל צריכים את זה, אילו מניעים גורמים לנו להפוך להורים והאם מותר לנו לא לאהוב את ילדינו, או לפחות לחטוא במחשבה הזאת? היא דורכת על כל יבלת אפשרית בסאגה, שמרגע הולדת התינוק הופכת לאינסופית, ומציפה רגשות שליליים חבויים שאנשים נורמטיביים פשוט יסרבו להתעמת עימם. "היה הרגע הזה, ואחריו באו כל האחרים, שבהם אתה לא אוהב את הילד שלך", היא כותבת (עמוד 42). "ובתוך בליל האהבה והחמלה והרכות וכל שאר הדברים, דווקא הרגעים האלה הם שצפים, מנצנצים לך על המצפון כמו גורמטים, ואותם אתה זוכר יותר מכל האחרים, ולא רק זה: הם אלה שמגדירים אותך".
אולם השנאה, ולו הרגעית, לילדינו אינה נוצרת יש מאין. במיומנות רבה הדיה מצליחה לפלס דרך לנפשותיהן של גיבוריה ולחלץ מהן את המקור לבעיות ההתמודדות וחוסר יכולתם לגעת באושר, אף על פי שחלומם להקמת הקן המשפחתי התגשם. היא נכנסת לראשם של הגברים לא פחות טוב משהיא עושה זאת אצל נשותיהם. יצירת אמינות בהצגת הליך החשיבה אצל המין הנגדי אינה הישג שיש לזלזל בו. הבוטות שלה לעתים מוגזמת ופורנוגרפית, אבל היא כלי מסייע חשוב בתהליך שעובר על גיבוריה הזכריים. בכלל, אף שהדיה מקדישה לגברים שטח גדול יותר בספר, קשה להגיד שהיא נגדם. היא מנסה וברוב המקרים מצליחה לתת לקורא לשפוט במי נמצאת הבעיה (רמז, רמז: היא לא רק אצל הגברים. נכון שלא חשבתם אחרת?)
כמו בכל רומן פסיכולוגי, המטופל הוא שעומד במרכז העלילה, אולם גם על המטפל עוברים תהליכים. אפשר לטעון לבנאליות מצד הדיה בכך שהיא מקדישה חלק מהסיפור גם לעלמה המטפלת, אבל תחושת האשמה וחוסר האונים שאינם פוסחים גם על הפסיכולוגית, רק מבהירים שוב כמה מסובכות הן מערכות יחסים, ולא משנה מאיזה סוג. במטאפורה לסרטי טבע, הצייד הופך לניצוד, שב לצוד וחוזר חלילה. הדיה שוחה בהפכפכות הזו, אבל היא לא מייצרת בלבול, אלא פאזל מאתגר שכל חתיכה המתחברת בו רק מגבירה את החשק למצוא את החלק החסר הבא.
"רביעי בערב" הוא רומן קצר במונחים של הדיה "רק" 464 עמודים, מספר נמוך משמעותית מ"תאונות" ו"עדן". עדיין, מדובר במאסה לא קטנה של דפים, ובכל זאת לא מומלץ להחמיצו משום שעם כל המורכבות, הסטיות והלבטים הרבים, העלילה עדיין נהירה, מהירה ושוטפת. זהו רומן נוקב לאנשים אמיצים, שבמהלך הקריאה עשויים לגלות שהבעיות של הדמויות בו הן גם הבעיות שלהם, שהיו מנת חלקם בעבר או שעימן הם מתמודדים בהווה. זהו גם המסר החשוב ביותר של הדיה פעמים רבות כשאנחנו שואלים את עצמנו היכן טעינו, לא בטוח שאכן טעינו. בפעמים אחרות, כשאנחנו בטוחים שהכל טוב, מסתבר שהתמונה רחוקה מלהיות מושלמת. אבל בשורה התחתונה, האתגרים, המכשולים והלבטים בניווט המסובך של החיים משותפים לכולנו. קודם בתור ילדים, אחר כך גם כהורים.
רביעי בערב/ יעל הדיה, הוצאת עם עובד, 464 עמודים