פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שבע השנים הרעות

      רומי מיקולינסקי על "עדן" של יעל הדיה. יצירה חד פעמית, ונגיסה עסיסית ונוקבת בבורגנות הישראלית

      כבר בתמונה הראשונה ב"עדן", הרומן החדש והשאפתני של יעל הדיה, חותרת הסופרת תחת ההבטחה שמייצרים שם הספר והעטיפה הנאיבית. הסצינה הראשונה פורשת בפנינו את מחשבותיה של דפנה, שמנסה מזה שבע שנים להכנס להריון והיא שבעת תסכולים ומרירות. האכזבה מנסיונות ההפריה שלא עולים יפה חושפים צד ידידותי פחות לסביבה של הדוברת, קטנוניות, קנאה ובעיקר עייפות, שהחליפו את האופטימיות והתקווה. המושב עדן, אם כך, מוצג מתחילת הספר כרחוק מאוד מאידיאל גן העדן, או אפילו מלהציע איזושהי נחמה לתושביו.

      העלילה נעה בשלושה צירים מרכזיים: דפנה ואלי – עו"ד יאפי ואשתו יפת הנפש, שלנסיונותיהם להכנס להריון השפעה שלילית על הקשר ביניהם; מרק ואלונה - זוג פרוד עם שני ילדים קטנים, היא עורכת בהוצאת ספרים והוא שף בעל מסעדה במושב; ולעומתם עומדת רוני, בתו בת ה-16 של מרק, שנודדת בין בתי השניים, ועוברת תהליך התבגרות מיוסר, זועף וכואב. במקביל טווה הדיה גם מספר עלילות משנה שמתפתחות לצד שלושת צירים אלו הכוללות את נחמה, אמה המזדקנת של אלונה, את ג'יין, אשתו הראשונה של מרק, אמנית כושלת שחיה באמריקה, וגם את ראובן, השכן הטרחן והחרמן של אלונה, מדור המייסדים של המושב, שחרד מהשינויים שעובר המושב עם הפיכתו למוקד משיכה למתעשרים חדשים.

      ב"עדן" יוצרת הדיה שיקוף של הישראליות בשנות האלפיים המוקדמות. כמו המושב הבדיוני שנמצא בחצי הדרך בין תל אביב לירושלים, קרוע בין יאפיות לשורשיות, בין הטבע למסחור המואץ, בין הג'יפים של התושבים החדשים לצניעות הדווקאית של דור המייסדים, חייהם של גיבורי עדן עוברים טלטלות שמביאים אותם למשבר זהות. "עדן" אינו רק תמונת מצב, אלא כתב אשמה מטריד שלא נותן מנוח לקוראו בכך שהוא מעלה אל המודע נושאים שעד היום היו מודחקים ונשמרו בחזקת טאבו. על ידי פריטת החרדות הכרוכות בהורות, אך בעיקר בחוויית האימהות, הדיה מעמתת את קוראיה עם נושאים שמחרידים כל אחד (בין אם הוא הורה או לא) על ידי תיאור מדוקדק של הפינות החשוכות של הבורגנות הישראלית.

      יאפים עם ג'יפים

      הדיה לא נרתעת מנושאים כמו גזענות, פדופיליה וקיום יחסי מין בתיכון, ומתארת בחדות את הסיוטים הגדולים ביותר שהורים עלולים להתמודד עימם. העלילה נעה בין קולות הדמויות השונות והמפגשים והחיתוכים ביניהן מאפשרים לקונפליקטים שהם חווים להדהד במספר מישורים. הדיה מטילה פצצות על קוראיה בהנגידה משפטים כמו "כל דבר מדהים אם ילדה בת שש-עשרה עושה לך את זה. כל דבר. גם אם היא לא יודעת איך למצוץ" (128), עם מחשבותיה של רוני שמזדיינת עם העו"ד בג'יפ החדש שלו: "אלי לימד אותה שפה חדשה, חשבה עכשיו והדליקה עוד סיגריה, אלי לימד אותה שפת זיונים חדשה לגמרי אבל היא שנאה את הטקסט" (223). הקוראים לא יכולים שלא לחוש אמפתיה מהולה בחרדה בעודם עוקבים אחר דרך החתחתים שעוברות הדמויות של הדיה לאורך 674 העמודים של הרומן.

      אורכו של הרומן הוא אכן עניין שלא ניתן להתעלם ממנו. הדיה מוליכה את קוראיה במשך חמשת חלקי הרומן במסלול של התרסקות ידועה מראש. אנחנו מלווים את הדמויות בדרכן לגילויים כואבים ועימותים לא-רצויים, ויתכן שאורכו הבלתי-אפשרי כמעט של הרומן מייצר חוויה דומה של השהיה והתבוססות בסבל עבור הקוראים. ניתן היה אולי לקצץ מעמודיו הרבים של הספר, אך כתיבתה של הדיה מדויקת ואורכו של הרומן מאפשר לה לפתח קול וקצב יחודיים עבור כל אחת מהדמויות ולקרב אותן לעבר ההתרה. לעומת זאת, חלקו האחרון של הרומן, שנמשך כמאה עמודים, הוא מדויק וסימטרי מידי, והמכניקה המעגלית של ההתרה מאפשרת לקורא הדרוך לנחש את האירועים הבאים. כך שבעוד שלאורך רוב עלילת ההרומן הקפידה הדיה ליצר אפקט הלם עבור קוראיה, בזעזעה אותנו בגילויים נוקבים חדשים, סופו של הרומן צפוי מידי.

      למרות פגמיו, "עדן" הוא יצירה חד פעמית שמביאה גם את הקוראים לסגירת מעגל לאחר חשבון הנפש הנוקב שנערך אל מול ייסורי הדמויות. ואולי מעגליותו של הסוף מאפשרת גם לנו לנשום קצת לרווחה, ולהגיע לקתרזיס לאחר התקלות חזיתית מבהילה למדי עם תמונת מראה לא מחמיאה של ישראליות מודל 2005.

      יעל הדיה, "עדן" (עם עובד)