ריאן גוסלינג - קבלו את השחקן החם של הסתיו

הסתיו רק התחיל, אבל כבר עתה ניתן להכריז כי שחקן הקולנוע הבולט של העונה יהיה ריאן גוסלינג. למעשה, לאן שלא נפנה את המבט בחודשים הקרובים, אי אפשר יהיה להתחמק מפרצופו הנאה של הכוכב הקנדי. וכך, בסוף השבוע הקרוב נוכל להתענג עליו בקומדיה הרומנטית "טיפש, מטורף, מאוהב". אחרי החגים הוא יפקוד אותנו שוב, והפעם בדרמה הפוליטית "משחקי שלטון", ובמהלך נובמבר יכה שלישית, וזאת במותחן הפעולה "דרייב".

כשלעצמה, השכיחות של גוסלינג במסך הגדול אינה דבר מרשים – אחרי הכל, אנחנו כבר רגילים לראות בו אותם פרצופים שוב ושוב. ההישג האמיתי שלו טמון בכך שכל השלושה הם מהסרטים המדוברים/מוערכים/מצליחים של התקופה, והשחקן עושה בכולם תפקידים יוצאים מן הכלל.

כתוצאה מכך, השאלה כרגע אינה אם השחקן מועמד לאוסקר, אלא אם זה יהיה על "משחקי שלטון" או על "דרייב", והתהייה היא לא אם הוא יקבל השנה פרס של איגוד מבקרים כלשהו, אלא של איזה איגוד זה יהיה והודות לאיזה סרט.

כל זה מוביל לקושיה נוספת – מדוע מכל בני דורו, דווקא גוסלינג (בן 30), מיצב את עצמו כשחקן האיכותי, המעניין והמהימן ביותר בסביבה? אם בוחנים את שלוש עבודותיו האחרונות וגם מסתכלים אחורה, אפשר לגבש כמה תשובות לכך.

תלמיד ישיבה שהפך לפעיל אנטישמי, צעיר שמפתח מערכת יחסים עם בובת מין ומורה מכור לסמים. כל אלה הם רק מקצת התפקידים המאתגרים שגילם גוסלינג בתחילת דרכו, אבל תובעניים וייחודים ככל שיהיו, עדיין לא היה בכך די כדי לבסס את מעמדו כשחקן עתיר אופי.

אחרי הכל, חזינו לא פעם בכוכבנים שלקחו על עצמם תפקידים כאלה כדי להדפיס לעצמם כך כרטיסי ביקור מושכי עין, אבל מיד לאחר שזכו בתהילה ראשונית שינו כיוון, התרחקו מסיכונים ובחרו אך ורק פרויקטים שיבטיחו להם הצלחה מסחרית או הערכה ביקורתית וממסדית.

לעומת זאת, גוסלינג נשאר הרפתקן כשם שהיה גם כשהתקדם לעשור הרביעי בחייו. לדוגמה, "בלו ולנטיין" ו"דרייב" הולמים ברוחם את הקולנוע האירופאי הרבה יותר מאשר את הוליווד, כך שהשתתפותו בהם היתה הימור – הימור שאמנם הסתכם בהצלחה, אבל באותה מידה גם היה יכול להסב לו מפח נפש.

וגם בחיים גוסלינג לוקח סיכונים, ואפילו מפריד בין גברים מתקוטטים

ההרפתקנות של גוסלינג באה לידי ביטוי גם בחוסר הנכונות שלו להתקבע. הוא משתף פעולה עם יוצרים משולי התעשייה, אבל לא מתרחק מהעשייה המסחרית; מחזק את המוניטין שלו כגיבור פעולה, אבל גם מטפח את התדמית שלו כשובר לבבות.

בראשית ימיו המקצועיים, בשעה שגוסלינג זיגזג בתוך הוליווד בין מלודרמה מסוגה של "היומן" ודרמה משפטית מהזן של "עדות שבורה" ובתווך עוד כיכב בסרט העצמאי של השנה, "חצי נלסון", אפשר היה לחשוב שהגיוון הזה נובע מכך שהוא מחפש את דרכו הנכונה. עתה, ברור שהגיוון בעצמו הוא דרך חייו.

גדולים ככל שיהיו ההרפתקנות והוורסטיליות של גוסלינג, הם היו עומדים לו לחובה ולא לזכות אילולא היה בוחר מלכתחילה בפרויקטים מוצלחים. בכל מקרה אחר, אפשר היה לומר עליו כי הוא יומרני ללא כיסוי ומבולבל בלי הכוונה. אך הכוכב מצליח לירות לכל הכיוונים וגם לפגוע: הוא לא סתם שחקן טוב, אלא שחקן טוב שמופיע בסרטים טובים, והודות לשילוב הזה הפך לתו תקן עכשווי כה מהימן.

לפני דיקפריו, גוסלינג היה צמוד לבלייק לייבלי

היו לגוסלינג את כל הסיבות לחשוב שהוא מלך העולם, ובהתאם לכך להתנהל בשחצנות ולגלם אך ורק תפקידים שבהם הוא נהנה מדומיננטיות ושליטה מלאה. אך האמת היא שיותר מכל, מה שמאפיין את גוסלינג זו ענווה. הודות לצניעות הזו, הוא יודע לשתוק, לזוז הצידה ואפילו לספוג השפלות בכל פעם שטובת הסרט דורשת זאת.

כך, למשל, אף שהוא מן הסתם יכול ומסוגל לגלם גבר המשחק בנשים כאוות רצונו, הרי שהן ב"בלו ולנטיין" והן ב"טיפש, מטורף, מאוהב" הוא משחק דמויות זכריות שבסופו של דבר דווקא מתומרנות בידי המין השני. בסרט האחרון הוא גם לא היסס להסתפק בדמות משנית בלבד, ולרגע לא ניסה להשתלט על המרחב של מי שהוא הכוכב הראשי האמיתי שלו – סטיב קארל.

ב"דרייב", לעומת זאת, גוסלינג הוא מעל לכל ספק הכוכב הבלעדי. לפיכך, הוא היה יכול לפטפט ככל העולה על רוחו בלי שמישהו יפריע לו ובכך להוכיח את יכולותיו הרטוריות ואת שנינותו. אך גוסלינג הבין כי הדבר הנכון לדמות הזו הוא לשתוק ככל היותר, וקיבל על עצמו את הדין בלי לחשוש שהדבר יגרום לו להיראות כבעל מלאכה מוגבל.

בסיכומו של דבר, כמעט יותר מכל שחקן אחר בן-גילו, גוסלינג מכיר וממחיש את הביטויים "זהו גיבור הכובש את יצרו" ו"סייג לחוכמה שתיקה", וזה מה שהופך אותו ואת סרטיו לכה חכמים ושלמים.

בשנה האחרונה הפך גוסלינג מסתם עוד שחקן מצליח לישות הוליוודית של ממש – אחד שבדומה לג'ורג' קלוני, בראד פיט ואחרים זוכה למעורבות מלאה בסרטיו, ולא רק מממש הזדמנויות אלא גם יוצר אותן לעצמו.

גם בחובשו את הכובע הזה, מקפיד גוסלינג להפגין נועזות ומצוינות. כך, למשל, כשקיבל לידיו את התסריט של "דרייב" ונדרש לבחור לעצמו במאי, הוא הגיע למסקנה שהמועמד האידיאלי יהיה הבמאי הדני ניקולס וינדינג רפן – שם גדול בעולם הפסטיבלים האירופאי, אבל אלמוני מוחלט בהוליווד.

גוסלינג היה יכול להצתוות לעשרות במאים יעילים ובטוחים אך הרבה פחות רבי השראה, אבל הוא התעקש על רפן, גם כשזה התנהג בקרירות מוחלטת במהלך הפגישה ביניהם ואף הקפיד להתעטש ללא הרף במהלכה.

למרות הפתיחה הצולעת, עבודת הסקאוטינג של הכוכב הצליחה מעל ומעבר: וכך, העבודה של רפן ב"דרייב" היתה כה טובה, עד שהוא עקף מתחרים בסדר הגדול של אלמודובר, קאוריסמקי והאחים דארדן וזכה עליו בפרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל קאן האחרון. וכך, התגלה שנוסף להיותו שחקן מעולה, גוסלינג הוא גם צייד ראשים משובח.

באחד מרגעי השיא של "טיפש, מטורף, מאוהב" מוריד גוסלינג את חולצתו, והדמות שמגלמת אמה סטון מביטה נפעמת בפלג גופו העליון ותוהה – "האם עשו אותך בפוטושופ?".

מחשבה זו חולפת בו בזמן גם בראשם של הצופים, שכן ללא בגדים והאמת שגם איתם, חזותו הקולנועית של גוסלינג נאה ובנויה לתלפיות באופן כמעט לא אנושי.

מובן שאין בנתונים הפיזיים המרשימים מלכתחילה הללו כדי להמעיט בערכו של השחקן: אחרי הכל, גם וורן בייטי, רוברט רדפורד, פול ניומן, ג'ורג' קלוני ואחרים היו יפיופים, וזה לא גרע מכישורי המשחק הטהורים שלהם. בדיוק כמו אצלם, גם במקרה של גוסלינג המראה החיצוני אינו פיצוי או תוספת כי אם חלק אינטרגלי מן הפרסונה ומן ההוויה שלו.

נוסף לכך, גוסלינג גם מודע לכך שהוא משתייך למורשת אמריקאית עשירה של שחקנים עם חיוך ממיס, ומיטיב להתייחס לכך בחוכמה. כך, למשל, הדמות שלו ב"טיפש, מטורף, מאוהב" משתעשעת על חשבון הדון-ז'ואנים הקולנועיים לדורותיהם וזו ב"דרייב" היא מחווה לזאבים הבודדים ההוליוודיים למיניהם.

היבט זה הוא אולי הדוגמה הטובה ביותר ליכולת של גוסלינג לנצל את המיטב מכישוריו הטבעיים. וכך, הוא מצליח לבסס את מעמדו לא רק כגבר הכי לוהט בהוליווד, אלא גם כמי שמוכיח טוב יותר מכולם כי לפעמים אלוהים דווקא נותן אגוזים למי שיש לו שיניים של סנאי.

ואחרי כל זה אין ברירה אלא להצטרף למועדון המעריצים של ריאן גוסלינג