ירושלים של (מסך) הכסף

למרות שבשנים האחרונות הוא עשה סימנים של עייפות ונתן לאח הקטן, הפסטיבל החיפאי, לעקוף אותו מהצד, השנה מגלה פסטיבל ירושלים סימני התאוששות ומציע מספר נכבד של סרטים מסקרנים שבהחלט מעוררים ציפיות גבוהות. הפסטיבל מתחלק לכמה קטיגוריות בסיסיות: סרטי ביכורים, סרטי הפנורמה שמציגים יצירות של במאים מוכרים ומנוסים, קטיגוריית ה"חוויה היהודית" וקטיגוריות הסרטים התיעודיים, שמצטיינת השנה בהיצע מעניין במיוחד. אז אלה ההמלצות שלנו למי שמתכונן לארוז את עצמו ולבקר בעיר הבירה

Half Nelson

בקטגוריה הזו מתבלט סרטם הראשון של ריאן פלק ואנה בודן "Half Nelson" ,שהשחקן הראשי שלו, ריאן גוסלינג טוב המראה אף הסתובב ברחובות ארצנו בימים האחרונים לרגל הקלטת אלבומו הראשון. ההופעה שהוא נתן בסרט הטעון והמרגש הזה הביאה לו הישג נכבד; מועמדות לפרס האוסקר בקטגוריית השחקן הטוב ביותר כשהוא רק בן 26 (!). גוסלינג כמובן הפסיד את הפרס לפורסט וויטאקר אך העבודה שעשה ב- "Half Nelson" מיתגה אותו כאחד השחקנים המוכשרים והמעמיקים שמסתובבים בהוליווד בימים אלה.

עלילת הסרט מגוללת את סיפורו של דן (גוסלינג) מורה להיסטוריה בשכונה קשה במיוחד בברוקלין. הוא מלמד את הילדים ששינוי היסטורי מתרחש כששני כוחות מתנגדים זה לזה, אבל המאבק האמיתי מתחולל אצלו עמוק בפנים. מדי פעם הוא חומק לשירותי התלמידים ומסניף את עצמו לדעת, אחר כך הוא ממשיך לחגוג קצת בביתו ובלילות הוא מסתובב בבארים מקומיים ומנסה לפתח שיחות סרק עם נשים.

יום אחד, באמצע עישון קראק בשירותי התיכון הוא נתקל בזוג עיניים עצובות הבוהות בו. דריי (שריקה אפס), תלמידתו בת ה-13 מגלה אותו. "תישארי רק עוד רגע" הוא מתחנן. היא נשארת. אחר כך היא הולכת, והוא יודע שהסוד הזה יישאר ביניהם. מתוך נקודת המפנה הזו מתפתחת עלילתו המרגשת של "Half Nelson" המספק 106 דקות אינטנסיביות של חמלה אנושית. הגיבורים שלו, שני אאוטסיידרים שמנסים להאחז זו בזה כדי לשרוד, מזכירים זוגות קולנועיים תלושים מתקופות קולנועיות רחוקות - "הרולד ומוד" של האל אשבי, למשל, או ג'ו הקאובוי הנאיבי (ג'ון וויט) וראצו ריזו הסרסור ההומלס שלו (דסטין הופמן) מ"קאובוי של חצות". השפעת סרטי הסבנטיז ניכרת גם בשפה הקולנועית של הסרט: הוא מצולם כמעט כולו ממצלמת כתף כשהוא נשאר קרוב מאוד לדמויותיו, ונשען לא מעט על אימפרוביזציות של שחקניו.

בודן ופלק אף הזכירו את השפעתו של הבמאי הדוקומנטרי הגדול (שסרטו החדש גם מוצג בפסטיבל השנה) פרדריק וויזמן על עבודתם והיא בהחלט ניכרת בתוצאה. גם במחויבות הפוליטית שלו מזכיר "Half Nelson" תקופות קולנועיות אחרות, אמיצות ונוקבות יותר. אל תוך הסיפור האישי של דן ודריי שוזרים בודן ופלק קטעי ארכיון המציגים גיבורים מרכזיים מהתנועה לזכויות האזרח שנלחמה על זכויות השחורים.

שמו של הסרט, גם הוא סוג של קריצה פוליטית, נלקח מרצועה בתקליטו של מיילס דיוייס "Tutu", המוקדשת ללוחם החופש נלסון מנדלה. הדואו גוסלינג-אפס בניצוח העבודה הזוגית של בודן ופלק הופכים את "Half Nelson" לאחד הסרטים המקוריים והמרגשים שתוכלו למצוא בפסטיבל השנה ואת גוסלינג למתמכר הכי נוגע ללב. (מ.פ)

חלומות קליפורניה

נסיבות ההקרנה של "חלומות קליפורניה" בפסטיבל קאן האחרון לא היו יכולות להיות יותר טראגיות. במאי הסרט כריסטיאן נמסקו בן ה-27, שזה היה סרטו הראשון, נהרג בתאונת דרכים כשסרטו היה בשלב הפוסט פרודקשן, לפני שהשלים אותו באופן סופי.

בתחילת הסרט מופיעה כתובית דרמטית המבשרת שהסרט מוקרן בשלב שבו היה בעת מותו של נמסקו, מה שאומר שניתן להתייחס לסרט הארוך הזה (כמעט 3 שעות) כסוג של ראף קאט גולמי, שעדיין לא קיבל את הפיניש הסופי, מצב די בעייתי במדיום הקולנועי. כל זאת לא הפריע ל"חלומות קליפורניה" לזכות בפרס המכובד "מבט מסוים" בקאן להפוך אותו לסרט השני הכי מדובר אחרי "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים", שקטף את הפרס הגדול ביותר - דקל הזהב.

סיקוונס הפתיחה המצמרר של הסרט מתרחש בחודש מאי בשנת 1944 ומתאר הפצצה אכזרית של בנות הברית על בניין מגורים רומני. אחרי תושבי הבניין המבוהלים שנמלטים למקלט דוהר פגז חי. קלוז אפ מסוגנן מגלה עליו את הכתובת: "Made in USA". האקספוזיציה הזו מסמנת את הנושא העיקרי של הסרט- יחסיה של רומניה המתפוררת ושלטונה המושחת עם המערב ועם האימפריה האמריקאית בפרט. העלילה, שמתרחשת בזמן שונה לחלוטין, מאי 1999 , מגוללת פרשה מסועפת במרכזה עומד משלוח אמריקאי של נאטו המיועד להגיע לגבול הסרבי אך מתעכב בעיירה שכוחת אל בשם קפלניטה שברומניה מכיוון שמנהל התחנה דויארו (רבזן וסילייסקו) מתעקש לקבל את המסמכים הדרושים. עם חלוף השעות והימים חיילי המשלוח האמריקאיים מתערבבים בחיי העיירה ואף מוזמנים לחגיגה שמארגן ראש העיר (לון ספדרו) בה מצטלבים אינטרסים שונים של התושבים המקומיים: קבוצת פועלים ששובתים מנסים לרתום את האמריקאיים למטרתם, ומאידך קבוצת בנות צעירות ובכללן בתו של ראש העיר מגלות בחיילים עניין רומנטי.

האפוס שפורש "California Dreamin" הוא מרשים בהיקפו וביומרה שלו אך יש להודות שהצפייה בו כלל אינה קלה. העלילה המתארכת מאבדת לעתים קרובות מדי את הקו הסיפורי והדמויות לא מצליחות לעורר הזדהות או עניין של ממש. בנוסף לכך אי אפשר להתעלם מהתחושה (המבוססת במקרה זה) שהסרט פשוט צריך היה להתקצץ באופן משמעותי וסצינות רבות בו היו צריכות להשאר על ריצפת העריכה. ובכל זאת מי שמתעניין בקולנוע העולמי העכשווי ש"הגל החדש הרומני" מתבלט בו לאחרונה או במדינות הבלקן המתפוררות יוכל להפיק סוג של עניין, גם אם אנתרופולוגי בלבד, מהסיפור המסועף שהציג נמסקו שעה קלה לפני מותו. (מ.פ)

הגרמני הטוב (The Good German)

בתחילת המילניום הפציץ סטיבן סודרברג עם שלושה שוברי קופות, שנהנו גם משבחי הביקורת: "ארין ברוקוביץ'", "טראפיק" ו"אושן 11". התחייה המחודשת של מי שהיה ילד פלא הוליוודי ובמהלך שנות התשעים הדרדר לכמעט אלמוניות, הביאה אותו למסלול פילמוגרפי מעניין – בנוסח: "סרט אחד אעשה לרוחם של האולפנים, וסרט שני – מה שבא לי". כך, לפני ההמשכים ל"אושן" יצאו "עירום מלא" האקספרמנטלי ו"סולאריס" הפיוטי והשנה – "הגרמני הטוב", שעלה כמה עשרות מליונים לאולפני וורנר והחזיר קמצוץ מכך. לאור כישלונו, הוחלט לא להפיץ את "הגרמני הטוב" בישראל ובכמה ארצות נוספות, אלא ישירות ל-DVD. בפסטיבל ישנה הזדמנות לראות את הסרט השנוי במחלוקת (התפלגות שוויונית כמעט בין הביקורות המהללות לקוטלות), על עיתונאי אמריקאי (ג'ורג' קלוני) בברלין של 1945, המסקר את ועידת פוטסדאם. סודרברג מביא מחווה לפילם נואר (ובמידה רבה, בפרט ל"קזבלנקה"), וצילם בעצמו בשחור-לבן – כרגיל תחת הפסבדון "פיטר אנדרוז". (ר.ד)

המארח (The Host)

לא פחות משבעה סרטים מגיעים השנה מדרום קוריאה, וזהו אחד המסקרנים שבהם. הבמאי בונג ג'ון-הו מביא סרט מפלצות לא שגרתי, על מוכר מזון מהיר שיוצא להציל את בתו מידיו של יצור אכזרי, שהוא תוצאה של שפיכת רעלים לנהר בעיר סיאול. ג'ון-הו מעביר דרך סרט אימה סופר-פופולרי, אלגוריה פוליטית על קפיטליזם ותפקודן של עמים אסיאתים מול המערב. אלגוריה מעניינת במיוחד בצל הקונפליקט הפנימי בדרום-קוריאה, בין ממשלים שהם בדרך כלל פרו-אמריקאים, לחברה שרוצה זהות מגובשת ועצמאית יותר. (ר.ד)

הוזה (Delirious)

טום דיצ'ילו, יקיר קהל האינדי שפרץ עם "רעש, מצלמים" שלו לתודעה רחבה-יחסית רק בגיל 41, כתב וביים את הקומדיה הזו על טובי (מייקל פיט), הומלס ניו יורקי ההופך לאסיסטנט של צלם פפראצי (סטיב בושמי, שסרטו "ראיון" מוקרן גם הוא בפסטיבל) ומנהל מערכת יחסים מוזרה גם איתו וגם עם מושא ההצקה העיקרי שלו – זמרת פופולרית במיוחד. הסאטירה המסקרנת של דיצ'ילו מכוונת את חיציה לכל מרכיבי הפלסטיק היח"צני ששולט בעולם הבידור האמריקאי. (ר.ד)

"Directed by John Ford" - פיטר בוגדנוביץ' היה אחד הבמאים המרכזיים של שנות השבעים בארה"ב ויש היאמרו אף היומרני והנפוח מביניהם. אבל בוגדנוביץ' הוא לא רק במאי בעל רזומה מכובד ("הצגת הקולנוע האחרונה") אלא גם סינפיל של ממש.

אחת האובססיות המרכזיות שלו הייתה עשיית סרטו התיעודי המרתק שנמשכה לסירוגין מאז שנת 1969 ועד ל-2006, "Directed by John Ford". בשנת 1971 הוא הוציא את הסרט הזה לראשונה וכעת, עם קטעי ראיונות חדשים, הוא מוציא אותו שוב בגרסה ארוכה יותר. התוצאה לא רק מעניקה פרופיל מעמיק של אחד היוצרים החשובים של הקולנוע המודרני אלא מספקת הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של הוליווד בתקופתה הקלאסית.

עיקר כוחו של הסרט בראיונות הנדירים והמצוינים שבוגדנוביץ' הצליח להשיג מאושיות הוליוודיות אגדתיות כמו ג'יימס סטיוארט, הנרי פונדה וג'ון ווין ועם במאים שיצירתו של פורד השפיעה עליהם: מרטין סקורסזה לדוגמא, מספר איך דמותו של אית'ן אדוארדס, מ"המחפשים", האנטי גיבור החשוב ביותר בקולנוע האמריקאי, השפיעה על עיצוב דמותו של טראוויס ביקל ב"נהג מונית", סטיבן ספילברג, שפעם בראיון סיפר שלפני כל סרט חדש שהוא מביים הוא צופה שוב ב"המחפשים", מספר על פגישתו המקרית עם פורד כשהיה בן 15, וקלינט איסטוווד פשוט מתקנא בפורד על כך ש"לא דפק חשבון לאף אחד". שיאו של הסרט בסצינה בלתי נשכחת בה מנסה בוגדנוביץ' לקיים ראיון רציני עם מושא האובססיה שלו, ג'ון פורד. הלה, החבוש בכובע מצחייה ומחזיק בידו סיגר שמן, מתעלל בבוגדנוביץ' להנאתו ומספק הצצה נדירה אל אופיו העקשני והמרושע. (מ.פ)

"רשות מחוקקת" - בשנת 1967 שינה פרדריק וויזמן את פניו של הקולנוע התיעודי עם יצירתו האקספרסיבית והקשה מאוד לצפייה "Titicut Follies" בה בחן את מערכת בתי החולים הפסיכיאטריים בארה"ב. היצירה הזו עוררה הדים חזקים ואף נתקלה בבעיות קשות עם הצנזורה האמריקאית אבל זו הייתה רק יריית הפתיחה בקריירה מפוארת של במאי שהופך אבן על אבן במערכות הציבוריות הבסיסיות של ארה"ב. בשנת 1968 הוא עשה את "High School" המופתי בו רואים כיצד לא רק המורים אלא גם ההורים חוברים לדיכוי התלמידים, בהמשך עשה את "Hospital " המצמרר שמתאר בית חולים עמוס בניו יורק ובהמשך אף טיפל במערכת הרווחה המתפרקת ב- "Welfare". "רשות מחוקקת" החדש מאפשר לו לבחון מחדש במבט המיקרוסקופי החודר שלו את מערכת החקיקה האמריקאית. בסרטו ה- 37 הוא מתחקה אחר 105 נבחרי הציבור המרכיבים את רשות המחוקקת של איידהו, מדינה בצפון מערב ארה"ב עם אוכלוסיה בת מיליון וחצי אזרחים. ועוקב בעינו הבוחנת אחר תהליך החקיקה עצמו. (מ.פ)

ועוד דקה על דוקו - ב"ברנדו", יותר משרטוט ביוגרפיה ופיענוח התעלומה שבחייו, מנסה היוצרת מימי פרידמן לבדוק על פני קרוב לשלוש שעות את מעמדו של האייקון בעולם הקולנוע, או כפי שהגדיר אותו מרטין סקורסזה "היה הקולנוע שעד ברנדו – וזה שלאחריו";

"סטפן בראון", פעם חנות פרוות והיום מיקומה של מסעדה יציבה ונחשבת בנוף הקולינרי של תל אביב, היה פרוון שניהל סיפור אהבה לא שגרתי משנות החמישים ולאורך ארבעה עשורים עם עוזרו, החייט אליעזר ראט. סרטו של איתמר אלקלעי מביא את התיעוד של ראט לאהבתו ואת הקונפליקט עם משפחתו של בראון;

"מחכים לגודיק", של ארי דוידוביץ', שבדומה ל"סטפן בראון" הופק על ידי אמיר הראל ואיילת קייט, מביא את סיפור ההצלחה והכישלון של גיורא גודיק, איש המיוזיקלס והמפיק האגדי שהיה חלק בלתי נפרד מהנוף של תל אביב בשנות השישים;

"כוכב הלכת שלנו" הוא אולי סרט הדגל בפסטיבל השנה, בכל הקשור למגמה הירוקה שמתחרה עם אפקט החממה על מי יותר לוהט השנה. בארבעה לוקיישנים מסביב לעולם, מנסים היוצרים בקו-פרודוקציה הסקנדינבית הזו להציג את הסכנות העומדות בפני המין האנושי, מתנועת ופיצוץ אוכלוסין, דרך משאבי הטבע המידלדלים ועד האקלים המטורף. (ר.ד)

"תהילים" - על פניו, אם יחזרו חברי ועדת פרס וולג'ין לבחירה "מסורתית" (לאחר הזכייה התמוהה בשנה שעברה של "נו אקזיט), יהיה "ביקור התזמורת" עטור הפרסים הפייבוריט לזכייה. אם תרצה הוועדה בכל זאת לבדל עצמה מהבחירה הפופולרית, אך עדיין להישאר בגדר הקונבנציונליות – משהו בסגנון הזכייה של "אור" ב-2004, אז "תהילים" הוא ככל הנראה המועמד השני לזכייה. הבמאי רפאל נדג'רי, המחלק את זמנו בין תל אביב לפריס, מוכר כרגע יותר לוועדות פרס בפסטיבלים אירופיים מאשר לקהל הישראלי, ובכלל לא בטוח ש"תהילים" יהיה הסרט שיעשה את ההפך. בכל מקרה, מדובר באחד הסרטים הישראלים המסקרנים של השנה, על נער חרדי בירושלים המתעמת עם רצונו להשתחרר מכבליה הנוקשים של החברה בה הוא חי, אך נאלץ להתמודד עם היעלמותו המסתורית של אביו. העלילה מעניינת במיוחד, מאחר וזה הסרט השני השנה שעוסק בחרדים, לאחר ה"סודות" המצליח של אבי נשר, שמתמודד עם העולם הזה באופן גסה ומביך משהו. את הגיבור, מנחם פרנקל, מגלם מיכאל מושונוב, אולי השחקן הצעיר המבטיח ביותר של הקולנוע הישראלי. (ר.ד)

"אני קיבורגית ואין לי בעיה עם זה" - סרטו החדש של פארק צ'אן-ווק, במאי שכבר הציג את סרטיו בשלושה פסטיבלים קודמים בירושלים: 'אזור הביטחון' ב- 2001 'סימפטיה למר נקמה' ב-2003 והאפיזודה המוצלחת ביותר ב'שלושה סרטים שלא תראו כל יום' ב-2005. צ'אן ווק מוכר כמובן בעיקר בזכות יצירת המופת שלו 'שבעה צעדים' שהיממה לחלוטין את טרנטינו (שמיד הפך למעריץ) והעניקה לו את פרס חבר השופטים של פסטיבל קאן. הספקטקל החדש שלו מציע סיקוונסים קולנועיים מעוצבים להפליא ושימוש מרתק בטכניקת ה- HD החדשה המשתלטת אט אט על המסך הגדול.

"היה היה פעם בארמניה" - מי שלא ראה ב"פאדרה פאדרונה" את הסצינה בה האיכרים המקומיים בסיציליה מזיינים כבשים פועות לא ראה שמחת אביב מימיו. עם יצירת המופת הזו (ועוד שהגיעו בעקבותיה כמו "קאוס") סימנו האחים טאוויאני את מקומם כיוצרים החשובים והמעמיקים של הקולנוע הפוליטי המודרני. מה חבל שבשנים האחרונות הוציאו סרטים די חלשים וניכר שכוחם ניטש. ובכל זאת, כל סרט חדש של הבמאים המקוריים האלה הוא סיבה לחגיגה ולתקווה מחודשת שאולי הפעם יחזרו להבריק. "היה היה פעם בארמניה" מספר על שני אחים שמנסים להתאחד בטורקיה של שנת 1915 על רקע שואת הארמנים.

"חצי הסהר" - מי שזוכר איזה מכה לביצים נתן סרטו האחרון של באהמן גבאדי "צבים יכולים לעוף" (זוכה פרס ברוח החופש בפסטיבל ירושלים 05') לא יחפש תירוצים נוספים כדי לצפות ביצירתו החדשה. "חצי הסהר" מספר את סיפורו של מאמו, מוסיקאי כורדי קשיש המתכנן מופע גדול בעירק – פעם ראשונה אחרי למעלה משלושה עשורים. חודשים ארוכים המתין לאישור ועכשיו הוא עובר דרך חבלי כורדיסטן האירנית כדי לאסוף את בניו – עשרת המוסיקאים שלו. כמו בסרטיו הקודמים גם כאן מביא גובאדי את סיפורם הקומי- טראגי של בני האומה הכורדית על רקע יופיים הקסום של נופי האזור.

"איך בודים מחלוקת" – היה ברור שגם זה חייב מתישהו להגיע. מישהו יתפוס את מייקל מור, שעושה כסף מלעורר מחלוקות, ינסה להצמיד אותו לקיר ולשאול גם אותו שאלות נוקבות. בדיוק כמו שעשה מור עצמו לרוג'ר סמית'- מנכ"ל ג'נרלס מוטורס ב"רוג'ר ואני" כך דבי מלניק וריק קיין במאי הסרט התיעודי הזה מנסים לבדוק בציציותיו של הבמאי הדוקומנטרי המפורסם ביותר בעולם. האם המניפלוציות שעושה מור בחומריו הן לגיטימיות? אל דאגה, לא מדובר במסמך רפובליקני מתחסד שמנסה לערער את הלגיטימציה של מור אלא דווקא בשני במאים שהחליטו לעשות סרט על מור כי העריצו את יצירתו אך ככל שהכירו אותו יותר לעומק שינו את עמדתם. (מ.פ)