הקיץ הישראלי כמעט ונגמר, אבל בפאנל שנערך אמש (שבת) בתל אביב, בו ישבו מנהלי התיאטרונים בארץ, ברור היה שהעונה החמה בתיאטרון רק החלה. במסגרת פסטיבל פותחים במה של תיאטרון בית לסין, הנחה ליאור אשכנזי את מה שאמור היה להיות דיון משועשע בין האנשים החזקים של התיאטרון. אולם, הדיון הפך מתחילתו ועד סופו לוויכוח על הנושאים הבוערים של הענף: מצבם הכלכלי של התיאטרונים, היכל התרבות בקריית ארבע שייפתח השבוע, סוגי ההפקות שעולות, חובת ההופעה בפריפריה, הקריטריונים של משרד התרבות, אורך כהונות המנכ"לים בתיאטרונים ועוד.
"את תמכרי הצגות להיכל התרבות בקריית ארבע?" שאל אשכנזי את המנכ"ל והמנהלת האמנותית של בית לסין, ציפי פינס. "לא יודעת", היא השיבה. "ייתכן, בינתיים זה לא בקונצנזוס, אנחנו נבדוק מה המשמעות של זה. ונחליט מה לעשות עם זה". מלבד פינס השתתפו בדיון גם מנכ"ל תיאטרון החאן דני וייס, מנכ"ל תיאטרון הקאמרי נעם סמל, מנכ"לית תיאטרון גשר לנה קריינדלין, מנהל תיאטרון המדיטק רוני פינקוביץ', מנהל אמנותי תיאטרון באר שבע רפי ניב ומנהלו הקודם של התיאטרון נתן דטנר.
הדיון היה לוהט ורצוף הפרעות וצעקות מצד השחקן שמוליק קלדרון שישב בשורה הראשונה, הציג עצמו כנציג שח"ם (שח"ם הכחישו את הדברים - ראו תגובה בהמשך) ודרש לדבר. בהמשך, הדברים הדרדרו לכדי עימות מילולי עם נועם סמל וציפי פינס, כמו גם עם סדרני התיאטרון וכמה אנשים מהקהל. הטענה העיקרית של קלדרון היתה נגד אורך כהונותיהם של מנכ"לי ומנהלי התיאטרונים, ולכך השיבו סמל ופינקוביץ' במספר הדמנויות כי יש לבחון את הרעיון אולם מניסיון קודם בתיאטרון חיפה ובהבימה, ועל פי המגמות בעולם "חלופין הם לא ערובה להצלחה".
"הסיפור של קריית ארבע זה הוויכוח שחוצה את החברה שלנו"
אשכנזי המנחה, שהיה אחד השמות הבולטים בדיון הציבורי על היכל התרבות בקרית ארבע כיוון שההצגה "שם פרטי" בה הוא מככב הוזמנה להופיע בו, המשיך והקשה: "מעניין אותי לדעת מה עמדת המנהלים בסיפור הזה, כי בעצם מי שעומד בפרונט עד עכשיו זה השחקנים". כאן נכנס לדיון המנהל של תיאטרון החאן, דני וייס, וחידד את העמדה שכבר הציג בנושא: "אם יש משהו שאני כופר בו זה כל מגלגלי העיניים והצדקנים ששוללים מאיתנו בכלל את זכות ההתווכחות. לא מדובר פה באיזו התייפיפות של הברנז'ה בתל אביב, הסיפור של אריאל ועוד יותר הסיפור של קריית ארבע זה הוויכוח הישראלי שחוצה את החברה שלנו יותר מארבעים שנה. זה לא איזה משהו איזוטרי, זה לא קונצנזוס, ולכן מותר לנו להתלבט".
דטנר מצידו הזכיר כי התיאטרונים ממומנים מכספי ציבור: "אי אפשר להתנער מהעניין הזה, ותיאטרון ציבורי צריך להופיע איפה שהמדינה חושבת שכרגע, למרות הוויכוח, צריך שהוא יופיע". מנכ"ל גשר הסכימה עם דבריו של דטנר וסיפרה כי אנשי קריית ארבע ביקשו ממנה להציג את "סונטת קרויצר": "וזאת הצגת יחיד, ואי אפשר להחליף שם שחקן, ואם משה איבגי יגיד לי שהוא לא מוכן אז אנחנו בבעיה". קריינדלין סיפרה שכאשר עלתה לישראל בילתה חצי שנה בקריית ארבע, "ראיתי את האנשים שם והמצפון שלי אומר לי שאני לא יכולה לקחת מהם את הזכות של לראות את תיאטרון גשר כי הם בטח לא יכולים להגיע לתל אביב", אמרה.
"החלום הוא לא לנסוע לפריפריה"
כשמנחה הערב שאל על הבעיות של התיאטרון הישראלי ענה לו פינקוביץ' כי גודלה הקטן של קהילת התיאטרון בעייתי: "אנחנו מדורגים בכוכבים בעיתון על ידי אנשים שהם חלק מאיתנו", אך הוסיף כי הבעיה העיקרית היא קשיי הקיום: "התיאטרון הזה הוא עבד לאג'נדה זוחלת ועקבית של הממשלה. יושבים פה אנשים חרדים, כי המאבק שלנו הוא יומיומי על איך נעבור את המחר - תיאטרון לא יכול להתקיים ככה. הדבר העיקרי שמעסיק פה את כולם זו שורדנות". דטנר התייחס גם הוא למציאות הקשה בארץ ויצא נגד הביקורות על מסחריות הרפרטוארים של התיאטרונים: "יש איזו יד קלה על ההדק בעניין הזה... הדוגמא הכי פשוטה היא מה שקרה בתיאטרון הרצליה. כדי לפאר את אופירה הניג שעושה דברים נפלאים, כן השתמשו בלחבוט בתיאטרון הישראלי כן השתמשו ב'תראו התיאטרון הישראלי כל כך נוראי, לא עושים כלום, רק הרצליה עושים תיאטרון אמיתי'. זה קצת לזרוק חול בעיניים ולשקר, ולא לומר את הדברים נכוחה. נשאלת שאלה, הצגה שבהפסקה יוצאים ממנה 400 איש זו אמנות או לא?".
"התיאטרון הישראלי הוא מסחרי, וזו לא מילה גסה. והוא מסחרי כי בא קהל וקונה כרטיסים ורוצה לראות אותו", אמרה מצידה פינס. בהמשך אמרה לאשכנזי: "אין לי ספק שרפרטואר החלומות שלי הוא לא לעשות תיאטרון לאולמות ריקים". בהמשך גלשה השיחה לרפרטואר של היכלי התרבות והתיאטרונים בפריפריה: "למה בסופו של יום יש תמיד אותן שבע הצגות בעונה שרצות בכל האולמות?" תהה דטנר. לדבריו, על פי השיטה הנוכחית יוצא שהיכלי התרבות מממנים כמעט 50% מתקציב התיאטרון וצריך לשנות את השיטה. "החלום הוא תיאטרון עומד", אמר דטנר ולקול מחיאות כפיים מהקהל ביקש להפסיק לייצר תפאורות שמתאימות בגודלן למשאית. ופינס הוסיפה מצידה: "זה החלום - לא לנסוע לפריפריה יותר. זה אולי יקטין את התיאטרונים וזה בסדר. אז יהיו אולמות אזוטריים של יודעי חן ולא מדורת השבט כמו היום שכולם מדברים על זה מנהג המונית ועד הפרופסור באקדמיה".
תקרית גד קינר ואנסמבל הרצליה: האם התיאטרון הרפרטוארי עושה זבל?
"הבעיה של התיאטרון הישראלי זה שוויון, כי כל התיאטרון הישראלי נהייה תיאטרון אחד גדול", אמרה קריינדלין וסיפרה על הצגה של גשר שהתארחה לאחרונה בגבעתיים. "הקהל נכנס ושאל של מי ההצגה הזו? של הקאמרי או בית לסין? אני חושבת שזה הדבר הכי מפחיד. צריך ליצור בידול, צריך שיטה שתתן לכל תיאטרון להיות כמות שהוא, שגשר יהיה כמו גשר, וכשאתה נכנס לגשר אתה יודע שזה זה. ושהקאמרי כמו הקאמרי, הבימה כמו הבימה".
לדבריה, המצב הכלכלי של התיאטרונים לא מאפשר את זה והם נאלצים לפעול בצורה שתיתן להם יותר ניקוד בקריטריונים של משרד התרבות, שעל פיהם מחולק התקציב הממשלתי. "אני לא יודעת עם מי לדבר במדינה הזאת, מי מחליט?", אמרה קריינדלין. לדבריה, על מנהלי התיאטרונים לשבת יחד לפתור את הבעיה הזו, "אחרת אנחנו נמות כולנו. כי לא צריך שבעה תיאטרונים ציבוריים אותו הדבר במדינה אחת קטנה כמו שלנו".
תגובות:
יו"ר שח"ם, דביר בנדק: "שמוליק קלדרון אינו נציג רשמי של שח"ם בשום צורה. הוא נבחר לוועד המנהל של הארגון בשבוע שעבר. דבריו באירוע לא מייצגים את עמדתנו שתמיד היתה כי תפקידו של מנהל תרבות לקבוע קריטריונים ולא תפקידנו. מעשיו באירוע חוטאים מאוד לדרך שלנו ולעמדות הארגון".