פולחן במבחן: מלהולנד דרייב -הברקה או קשקוש?

מזה עשור מנסים הצופים ב"דוני דארקו" להבין מה בדיוק קורה שם, אבל המשמעות של סרט הפולחן הזה עוד צלולה כשמש לעומת החידתיות של "מלהולנד דרייב", שנעשה באותה שנה.

בניגוד ל"דוני דארקו", ההיסטריה סביב הסרט היתה מיידית: וכך, בין השאר, הוא זיכה את יוצרו דיוויד לינץ' בפרס הבמאי בפסטיבל קאן וכן במועמדות נדירה לאוסקר, ונחשב לאחת היצירות הקולנועיות המפעימות של תקופתו. המעמד שלו השתמר במשך השנים, והוא אף הוגדר בידי כתב העת הצרפתי היוקרתי "מחברות הקולנוע" לסרט העשור.

אך בצד כל המעריצים שקמו לסרט, מובן כי האופי המיוחד שלו התריס רבים. הללו טענו כי מאחורי התוכן האניגמטי והעשייה המתעתעת של "מלהולנד דרייב" לא מסתתר דבר בעל ערך, והעובדה שהקריירה של לינץ' דישדשה בעשור שחלף מאז צאתו רק חיזקה את הערכתם כי מדובר בנוכל קולנועי.

אם כך, ככל הנראה לעולם לא נגלה מה באמת קורה בסוף של הסרט, אבל אולי לפחות אפשר להכריע מה הוא באמת שווה?

ומה היו המסקנות לגבי "דוני דארקו"?

סלחו לי, אבל הסרט הזה תמיד נראה לי כמו תרגיל בשרלטנות. דיוויד לינץ' קיבל כסף לצלם פיילוט לסדרת טלוויזיה, הפיילוט נדחה ולינץ' גייס כסף לצלם עוד כארבעים דקות נוספות בניסיון להפוך את זה מפיילוט פתוח לסרט סגור. התוצאה: יצירה עמומה שבה המון רעיונות נפתחים, אבל מעט מהם מגיעים למיצוי. זה הסרט שבו עבר לי סופית מדיוויד לינץ'. מה שכן: זה הסרט שבו גילינו את נעמי ווטס, והיא די מדהימה בו.

יאיר רוה הוא מבקר קולנוע, עורך, מרצה ותסריטאי, ומנהל הבלוג המצליח "סינמסקופ".

לבלוג סינמסקופ

Hay no banda, אין להקה ובכל זאת אנו שומעים אותה. ברוכים הבאים לקלאב סילנסיו, המועדון האפל אשר מציג בכל לילה את קרב האיתנים בין האדום לכחול. קרב שהוא מחול, התעלסות, חידה, תעלומה, מבוך פרבולי של זהויות המזגזג בין תשוקה, אהבה, אימה, ערות וחלימה. שקט, בעל המועדון מנסה לומר לנו משהו. משהו על הדרך בה אנו חווים סרטים, חלומות ובמציאות הנלחצת ביניהם לא נותר לנו אלא להתווכח.

מה באמת היה שם? המרחק והפערים העצומים בין התפישה שלנו את מה שראינו לבין מה שהבנו מרכיבים את הסרטים הטובים ביותר של דיוויד לינץ'. סרטים הדורשים שקט. כהמשכו המפותל עוד יותר של יצירת המופת הקודמת שלו, "כביש אבוד" גם ב"מולהולנד דרייב" לינץ' ממשיך לייתר את הדרך בה הוליווד חינכה אותנו לראות סרטים. איך? הוא חודר לתוך תודעת הסרט שלו, תודעת הקולנוע כמדיום, וזו הסובייקטיבית של הצופה ועורך אותן, ממש כבחלום לתוך סבך ז'אנרי שניתן להבינו ולפרשנו בכמה דרכים. עצם היותן סותרות, אינה פוגעת בעובדה שכולן נכונות. גם הזמן, ממזר חסר רחמים, נעמד במגרד בפדחת מול הסרטים של לינץ' בכלל ובסרט זה בפרט.

אין להקה ובכל זאת אנו שומעים אותה. שקט. אין כאן עלילה ברורה ובכל זאת אנו חווים סיפור. סיפור המערער, בפעם נוספת, את תפיסת המקום וההתמצאות במרחב המדומה ההכרחית לנו כצופי קולנוע. שקט איום ונפלא. לינץ' כותב בספרו המרתק “Catching The Big Fish”: "אתה לא זקוק למדיטציה כדי לתפוס רעיונות, אלא כדי להרחיב את כלי הקיבול שלך". ואין לו הסברים. על הקופסא והמפתח הכחולים הוא כותב כי "אין לי שמץ של מושג מהם". סביר להניח שהוא יהיה האחרון להסביר גם את הקאובוי, איש האפלה או זוג הקשישים מתוחי החיוך, האהיל האדום, אך זה לא ימנע מבעדו להניח לפנינו צמתי תודעה תוך שימוש מיומן באימג'ים שמולידים כאלו. השקט.

איל רוב הוא עיתונאי, מבקר מוזיקה, די ג'יי ומרצה לקולנוע

אמנם על פניו זאת נשמעת אמירה ילדותית ונמהרת, אבל אין מה לעשות – דיוויד לינץ' הוא בעיני מגדולי הקולנוענים של דורנו. הסיבה לכך היא שאולי יותר מכל אחד אחר, הוא הצליח לברוא במסך הגדול עולמות בדיוניים ומקבילים עם חוקים משלהם. "מלהולנד דרייב" הוא ההוכחה הטובה ביותר לכך, והדוגמה האולטימטיבית לקיומה של הממלכה הלינצ'יאנית, שאפשר לחקות אותה אבל לא להשתוות לה ובטח שלא להתעלות עליה.

אך יש סיבה חשובה יותר שבגינה, למרות כל המלעיזים, "מלהולנד דרייב" היה ונותר סרט שלם ומלא משמעות. סיבה זו היא עוצמות הרגש שבו: וכך, נהוג להתייחס בעיקר לממד המותח שלו, אך מעל הכל הוא בעצם סיפור אהבה יפהפה בין שתי הגיבורות.

וכך, הסצינה שבה השתיים מממשות את אהבתן היא מן המרגשות שנראו בקולנוע בעשר השנים האחרונות. ברגע שבו אחת מהן אומרת לאחרת "I'm in love with you" והוא עושה זאת בצורה אמיתית להפליא, אנו מבינים כי לינץ' אולי אוהב לעבוד על הצופים שלו, אבל שהוא גם אוהב את הגיבורים שלו.

אבנר שביט הוא עורך הקולנוע של וואלה!

מי ניצב בצד "מלהולנד דרייב" ברשימת סצינות האהבה הלסביות הגדולות?