2001, כפי שנזכרנו השבוע, היתה שנה שעיצבה מחדש את פניה של אמריקה ואולי של העולם כולו. זו גם היתה שנה שהצמיחה שלושה סרטי פולחן גדולים באמת "דוני דארקו", "מלהולנד דרייב" ו"זולנדר".
עתה, לאחר שממילא הסתכלנו אחורה על השנה ההיא ובדקנו מה השתנה מאז, זה גם זמן לבדוק האם המעמד שבו זכו שלוש היצירות הללו היה מוצדק מלכתחילה, והאם הוא עומד במבחן הזמן.
מתבקש לפתוח את הסקירה הזו ב"דוני דארקו" של ריצ'רד קלי, שכן הוא הסרט שהושפע יותר מכל מאירועי ה-9/11. האווירה שנוצרה במדינה בעקבות הפיגועים חיסלה את סיכוייה המסחריים של הדרמה המלנכולית על הצעיר המדוכא שחייו הקודרים מסתיימים באסון משונה, והיא התאדה במהרה מן האולמות (וכמובן שגם לא הופצה מסחרית בישראל).
רק לאחר מכן, הודות להקרנות חצות של "דוני דארקו" ולהפצתו בדי.וי.די, התפתח סביבו פולחן שהלך והתעצם עד שהוא היה לאחת מיצירות הקאלט הגדולות של תחילת העשור הקודם. האם הדבר נבע מרוח התקופה, או שמא יש לסרט איכות על-זמנית?
פוקס חד פעמי/ יאיר רוה
הבעיה עם "דוני דארקו", במרחק עשור מבכורתו, היא שציפינו כי ריצ'רד קלי יהיה הבמאי המלהיב הגדול הראשון של המאה ה-21, וזה לא קרה. למרות הערכתי המהוססת ל'סיפורי סאותלנד' (סוג של אקספרימנט פוסט-לינצ'י), סרטו השני, ולמרות חיבתי המסויגת ל'הקופסה', סרטו השלישי, קלי לא הפך ליוצר משמעותי, ו"דוני דארקו" נותר פוקס חד פעמי.
גם הניסיון לחלוב את הפולחן סביב הסרט בעזרת הוצאת גרסאות מיוחדות שלו והפקת המשכון ביזארי דיללו לו את המוניטין. למרות כל זה, הוא נותר אחד הסרטים היפים על פיתולי תודעה/חלומות/מסע בזמן/מיסטיקה בעשור שהתחיל ב'דארקו' ונגמר ב"התחלה".
יאיר רוה הוא מבקר קולנוע, עורך, מרצה ותסריטאי, ומנהל הבלוג המצליח "סינמסקופ".
הבלוג המעולה של רוה
יתרגשו ממנו גם עוד 30 שנה/ טל ארגמן
בדיוק השבוע נתקלתי ב"דוני דארקו" בטלוויזיה, ולא יכולתי שלא לצפות בו עד הסוף בפעם המיליון. זכרתי כל שיר וציטוט מיתולוגי משם, ואספקט המסע בזמן והיקומים המקבילים עדיין הטריד את דעתי ושלח אותי גם אחרי עשר שנים לאינטרנט לחפש הסברים חדשים. נוסף לכך, קטעים שלא הפחידו אותי בזמנו הצליחו לעשות זאת עתה למשל, הרגע שפרנק מוריד את המסיכה בקולנוע, או הקטעים אצל הפסיכיאטרית ובכלל ההבעות של דוני כולן. אולי הפחד הזה נובע מסוג של מודעות שאתה מפתח כאדם בוגר ואין לך בנעוריך, לטוב ולרע.
בסופו של דבר, גם היום אי אפשר שלא להתפעל מרמת התחכום, המקוריות, ההשקעה בפרטים הקטנים, הפסקול המדויק, המשחק המעולה והדיאלוגים המבריקים שמאפיינים את הסרט, מה עוד שהוא נעשה בחוסר תקציב משווע. אין לי ספק שהסרט על-זמני, וגם בעוד 30 שנה בני נוער שיראו אותו יתרגשו ויתחברו אליו.
טל ארגמן היא די.ג'יי וממנהלי ליין "1984"
הקריב את עצמו בשביל "הארי פוטר" ו"דמדומים"/ אבנר שביט
במשך שנים, "דוני דארקו" היה החידה הגדולה של מנהלי הרכש הטלוויזיוניים. הסיבה לכך לא היתה התעלומות שבסרט, כי אם שאלה גדולה סביבו מי לעזאזל מחזיק בזכויות השידור הטלוויזיונית הבינלאומיות שלו?
לא נמצאה תשובה לקושיה הזו, כך שבמשך עשור "דוני דארקו" לא הוצג בערוץ טלוויזיה ישראלי, וגם לא הוקרן בשום מסגרת רשמית אחרת (פסטיבל, סינמטק וכדומה). השנה השכילו yes בתושייה רבה לשים ידיהם על הסרט ולהקרין אותו סוף כל סוף לראשונה, אך האירוע ההיסטורי עבר בקול ענות חלושה, בלי תגובות יוצאות דופן של המבקרים, הצופים או הגולשים.
דבר זה ממחיש יותר מכל את השינוי בסטטוס של "דוני דארקו": מה שהתחיל כסרט שמעניין מעטים והפך לתופעת תרבות המונית השלים את המעגל וחזר למקומו הראשוני והעלום.
ההפסד הזה נובע דווקא מהניצחון שלו: "דוני דארקו" סימל את המעבר של סרטי הנעורים למחוזות הפנטזיה. בהתאם להתפתחות זו, יש מימדים על-טבעיים בכל להיט התבגרות עכשווי, ויהיה זה "הארי פוטר" או "דמדומים". מה שהיה חדשני אצלו בזמנו כבר נראה שגרתי, ואת מה שהוא עשה בקטן כולם כבר מוציאים לפועל בגדול, כך שהוא נראה מיושן ולא רלוונטי, מעין גישוש באפלה שהראה את האור לבאים אחריו. באופן אירוני, בדיוק כמו הגיבור שלו, גם סרט הפולחן הקריב את עצמו בשביל האחרים.
אבנר שביט הוא עורך הקולנוע של וואלה!
ג'ייק ג'ילנהול מדבר על הכל, גם על "דוני דארקו"