פולחן במבחן: "זולנדר" - מצחיק או מעיק?

לאחר שדנו בשני סרטים אפלים בסדר הגודל של "דוני דארקו" ושל "מלהולנד דרייב", נסיים את פרויקט "פולחן במבחן" בסרט קליל הרבה יותר שיצא בשנת 2001 – "זולנדר" של בן סטילר.

בדומה ל"דוני דארקו", גם סרט זה ספג מפלה קופתית צורבת בשעת צאתו, בין השאר מפני שהגיע לאקרנים מעט לאחר פיגועי ה-9/11. אך בדיוק כמוהו, גם הוא צבר די במהרה קהל חסידים, שבמקרה שלו כולל עיתונאים, גולשים ואפילו קולנוענים בכירים. כל אלה רואים בו לא רק אחת הפנינים הגדולות של הקומדיה האמריקאית העכשווית, אלא בכלל אחת היצירות הטובות שיצאו מהוליווד בעשור האחרון.

עתה, בדיוק בשעה ש"זולנדר" חוגג עשרה חורפים, הגיע הזמן לחזור אחורה ולבדוק האם המעמד הפולחני שצבר היה מוצדק, או שמא דווקא כישלונו הראשוני הולם אותו יותר.

"זולנדר" ייזכר לנצח כסרט הראשון שהצליח להעלות חיוך מחודש על פניה של האומה האמריקאית האבלה בימים שלאחר ה-11 בספטמבר. "זולנדר" גם לנצח ייזכר כאחד הסרטים האהובים ביותר על יוצר הקולנוע המתפייט, טרנס מאליק.

אז מה סוד קסמו של "זולנדר", וכיצד ייתכן שבמאי מהורהר בסדר הגודל של מאליק פונה דווקא לקומדיה הפרועה הזו כשחידותיה הקיומיות של ההוויה האמריקאית מצליחות לחמוק ממנו? התשובה ברורה: "זולנדר" הוא יותר מסאטירה סהרורית על עולם הדוגמנות; "זולנדר" הוא נבואה. צפו בו ותוכלו לדעת את כל מה שרציתם לדעת על קריסתה הבלתי נמנעת של ארצות הברית ולא העזתם לשאול.

במרכז הסרט עומד תעשיין אופנה בשם מוגאטו (וויל פארל בפאה שנראית כמו פודל שנשחט וחומצן) שמבקש להתנקש בחייו של ראש ממשלת מלזיה מאחר וזה האחרון לא רוצה להמשיך לנצל את כוח העבודה הזול של ילדים קטנים.

את מזימתו השטנית ינק מוגאטו היישר מעטיניו של אחד המותחנים הפוליטיים הגדולים בכל הזמנים, "השליח ממנצ'וריה": הבו לי פיון, את הדוגמן הטיפש ביותר בעולם (לא פאביו, הוא חכם מדי), שטפו את מוחו החלול ממילא ותנו לו לעשות עבורנו את כל העבודה.

אז הכירו את דרק זולנדר, הדוגמן הטיפש ביותר בעולם. או שמא הוא הדוגמן המבריק בעולם?

בסופו של יום, לכל אורך הסרט מתעקש זולנדר שאין דבר חשוב ומשמעותי יותר בחיים מלהיראות טוב. טוב, אולי להיראות ממש-ממש-כמעט-עד-סף-גיחוך טוב. זולנדר לא יודע אנגלית ואין לו ידע במחשבים, אבל יש לו שליטה מלאה בשלושה מבטים מהפנטים: "פרארי", "לה טיגרה" ו"בלו סטיל". שלושת הפרצופים הללו נראים דומים בהצצה ראשונה - כמו שחקן פורנו מזדקן שמתאמץ להיזכר היכן ועם מי איבד את בתוליו. אך כשמתעמקים בהם, מגלים את ההבדל התהומי ביניהם: שמם. כשאנחנו פוגשים את זולנדר לראשונה בסרט אנחנו למדים שהוא עובד כבר שנים על מבטו העתידי, "מגנום"- האמא של כל המבטים.

אתם מוזמנים לצחוק כאוות נפשכם, אבל יהיה זה מבטו החודר ומקפיא הזמן של זולנדר שיסכל בסופו של יום את תכניתו הזדונית של מוגאטו. כל זאת כדי ללמדנו שגיבורים ושליטי עולם אינם צריכים להיות אינטליגנטים, הם גם לא צריכים השכלה גבוהה, אג'נדה חברתית מוגדרת ו/או עבר צבאי כדי להנהיג את עולמנו. לא, לא, גיבורינו העכשוויים רק זקוקים לפנים הנכונות ולפסאדה המצייתת לצו השעה. ומהו צו השעה? היה נכון - אאוט! היה חלול - אין!

דרק זולנדר היה אחד מגיבורי התרבות הראשונים שהציגה לפנינו המאה העשרים ואחת. גם היום, עשר שנים אחרי, הוא הבדיחה הכי מדויקת שסופרה על חשבונו של דור האינסטנט, דור הסלבז והוויקיפדיה.

"זולנדר" היה אידיוטי בזמן אמת, אבל טיפין-טיפין התברר שהצליח להכניס לא מעט משפטים ללקסיקון יום-יומי. הבלו-סטיל, למשל. ואז דיוויד גורדון גרין עבר בהשראתו מיצירת סרטי איכות לעשיית קומדיות ברוחו. אפילו בן סטילר התחיל לעבוד על מרכז חינוכי לילדים, בהשראת האלטר-אגו שלו, דרק זולנדר. בסיכומו של דבר, באופן מפתיע, "זולנדר" דווקא משתבח עם הזמן.

הבלוג המשובח של יאיר רוה

השיח על "זולנדר" בדרך כלל מתמקד ביוצרו בן סטילר. אך כדי להעריך אותו נכונה, לדעתי יש לבחון אותו דווקא בפרספקטיבה של כוכבו, וויל פארל.

וכך, פארל הופיע בעשור האחרון בכמה מן הקומדיות המבריקות והמשובחות ביותר שנעשו בארצות הברית, ולמעשה בכלל בכמה מן הסרטים הטובים ביותר שיצאו מהוליווד בעשר השנים האחרונות. אם מעמידים את "זולנדר" מול הפנינים הללו, אפשר להבין מדוע הסרט הפולחני לכאורה בעצם כל כך מוגבל.

יש לכך שתי סיבות: קודם כל, בסרטים הטובים באמת של פארל, למשל "אחים חורגים", יש מידה גדולה של חום, חסד ואנושיות. מעבר לכך שהם מרגשים לא פחות מאשר מצחיקים, גם ברגעי ההומור שלהם אתה מרגיש שצוחקים איתך, ולא שהיוצרים מציגים בפניך את ההברקות שלהם ומבקשים ממך להשתחוות בפניהם.

לעומת זאת, "זולנדר" מתאפיין דווקא בזחיחות, התחכמות יתר ושביעות רצון עצמית. התחושה היא שאנו צופים במופע הלצות של ילד שמנת היפסטר. סטילר הוא אכן כזה, והעובדה שבעיה זו חזרה גם בסרטו הבא, "רעם טרופי", מדגישה את ההנחה שהוא ולא פארל הם מקור החולשה של "זולנדר".

ב"רעם טרופי" חזרה גם בעיה נוספת שצצה כבר ב"זולנדר" – צרות עולמו של סטילר, המובילה לכך שעקיצותיו באות על חשבון תעשיית הבידור ותו לא. פארל, כפי שראינו לאחרונה ב"החבר'ה האחרים", מדבר על כל נושא שבעולם, אך עמיתו המרוכז בעצמו מבכר להתמקד בדוגמנים ובכוכבי קולנוע, מה שהופך את יצירותיו לשעשוע של אנשי תקשורת ותו לא.

קשלס רואה בהבט זה יתרון, כיוון שכך סטילר מצליח לומר משהו על "דור האינסטנט, הסלבז והוויקיפדיה" שבו אנו חיים, אך בעיני "זולנדר" הוא לא אמירה או ביקורת על העידן הזה, כי אם חלק אינטגרלי ממנו. בגלל זה, סלדתי כל כך מן הסרט בזמנו. עשר שנים לאחר מכן, בשעה שהמפגעים של הדור הזה הולכים ונהיים מעיקים יותר, גם הסלידה מן הסרט שמסמל את לידתו הולכת וגדלה.