ראיתי פעם אישה מפליגה למרחקים. עלה בגורלי וזכיתי לראות אותה מפליגה. ללא חיפזון היא ניתקה חבליה, הייתי נוכח בהכנות, זה היה מפואר. אידה פינק, מהסופרות הגדולות שחיו בינינו, הלכה לעולמה והשאירה אחריה מעט יצירות מופלאות, דקות אבחנה, מלאות חכמה אירוניה וחן.
בזבראז', עיר קטנה בגליציה, לפני שהכל התחיל נדמה היה שהקושיה הסבוכה ביותר שהחיים צופנים לה, היא האם לעסוק במוזיקה או בספרות פולנית. היא בחרה במוזיקה, ליהודים לא היה סיכוי בספרות פולנית.
כשהמלחמה באה היא היתה בת שמונה עשרה וכשהחל חיסולו של הגטו, היא ואחותה הצטיידו בתעודות מזוייפות ונסעו לעבודות כפייה בגרמניה. ברומן היחיד שלה, "נלך בלילות נישן בימים" (הוצאת פועלים, 1993) יצירה מודרנסטית מפוארת, מתוארים השנים בהם בעור שיניה, הצילה אידה את עצמה ואת אחותה מכל רודפיהן, והיו רבים. פעם אחר פעם, התושיה, הכח הפנימי, היכולת לשמור פאסון, השכל שלה הצילו אותן.
לכתוב התחילה מיד אחרי המלחמה, לפרסם לקח לה יותר זמן. אלמלא ברונק, אהבת חייה וניצול חמש מחנות, אולי גם לא היתה מפרסמת. בחולון, בדירה צנועה, היא כתבה בפולנית, והחלה לפרסם תרגומים לעברית. בפולין ספריה האסורים הודפסו במכונת כתיבה ועברו מיד ליד. היא הקפידה לכתוב רק על דברים שקרו, וכתבה עליהם בצורה שמייתרת את השאלה.
אידה פינק - עוד כתבות:
אידה פינק, כלת פרס ישראל, הלכה לעולמה
"אידה פינק נמנית עם השורה הראשונה של סופרי העולם" - נימוקי הענקת פרס ישראל לפינק
אידה פינק - קורות חיים
השואה עליה אידה כתבה, שהיתה הלשון היסודית של סיפוריה, היא לא השואה שאנחנו רגילים אליה. במובן אומנותי, אידה התנגדה לתפיסת השואה כדבר שאפשר לראות, להראות או להבין. האנושיות שלה והיופי שלה כאדם מצויים באיזור הזה שבו שברון הלב של הנערה המתבגרת, האהבה הנואשת של הדודה אאוגניה, מזלה הטוב והרע של הדודה יוליה, המוזיקה שנאלמה - הם השואה. הכליה אולי נגזרה על החיים באמצעות המוות, אך בתווך מצויים אינסוף עולמות שנופצו והועלמו. העולם שבא אחרי המלחמה, אולי נראה כעולם, אך הזוועה לעולם מתרחשת.
ועוצמת הזוועה כמימדיו של היופי. העיצוב החמור, המוזיקליות שהמתרגם דוד ויינפלד יצר בעברית, הריחוף על פני המבנה של המשפט, השליטה המהפנטת במבנה הסיפור. כל אלה צרופים בצמא ליופי ואהבה של נפש שנגזר עליה להלחם על חייה. הרבה פעמים במהלך ההיכרות שלי עם אידה תהיתי על סוד הכוח הזה, ניסיתי בחופזי להבין כיצד ניצלה. לפעמים חשבתי שאני רואה את היסוד החזק בתוכה, לעיתים היה ברור שזו החדווה, הממזרות, הפקחות, היכולת לשלוט בסיפור גם בחקירה שמוות כמעט ודאי בסופה. מכולם היטיבה להבין שבעיקר היה לה מזל, אבל מה המזל?
מזל שנפגשנו. כשהיא ענתה לטלפון בפעם הראשונה שהתקשרתי, חשבתי לעצמי שפגשתי את אהבת חיי, וחבל שהזמנים משובשים. איך לתאר אותה? חכמה ויפה, מלאה אור פנימי ושמחה. פעם בשבוע הייתי בא, והיא התעניינה בכל הדברים. מעולמה חלקה במשורה אך בגילוי לב. בעבר סירבה להשתתף בסרט עליה, אך כשהצעתי הסכימה. רוני אבולעפיה ביימה ונסענו לצימר בצפון. במשך שבוע טיילנו בזיכרון ובהווה. בישלנו, אכלנו, שתינו קפה ולבסוף עם קצת עזרה יצא סרט.
יחד עם הסרט יצאו כל הסיפורים שלה ולהפתעת כולם היו לרב מכר. בשנים האלה אידה זכתה להכרה ולהערכה שהגיעו עד פרס ישראל בו שמחה מאד. בתקופה הזאת גם החלה את מסעה. תחילה בשכחה שמחפים עליה באינטלגנציה ואלגנטיות. אחר כך כבר לא זיהתה אותי והלב נשבר.
מה נשאר? נשאר סרט בו היא במלוא חכמתה, נשארו הספרים. נשאר געגוע.
הקריאה בסיפורים מחזירה את הכל. העבר מציף, העבר שלה, העבר שלנו, השואה, שיברון הלב של הנרדפים, הגן חוזר למקומו והאדם?
האדם שהיתה הפליג. גם זהו אדם וזה סופו. זכיתי להכיר אותה ושמחתי בה שבעורמתה, יופיה, וחושיה הבריאים הצילה את עצמה ואת אחותה מידם.
מי שלא הכיר אותה, מי שלא ראה בעומק עיניה את כל הדברים ,יכול לראות בסרט. אבל הכתיבה נשארת ואני מקנא במי שעכשיו רק יתחיל להכיר אותה.
*ד"ר אורי ש. כהן מלמד ספרות עברית והשוואתית באונברסיטת תל אביב והוא גם יוצר הסרט "רישומים לקורות חיים" אודות אידה פינק