יום כיפור 2011 - גיהנום סרטי האולסטארס

"בלתי נשכחים" נשמע כל כך טוב על הנייר, במיוחד עבור בנים שרכשו את חיבת הסרטים שלהם בשנות השמונים מפוצצות הטסטוסטרון הקולנועי. מיטב כוכבי האקשן המזדקנים (דולף לונדגרן, ג'ייסון סטת'ם, מיקי רורק, ברוס וויליס ואפילו המושל ארנולד שוורצנגר) התכנסו למשימה אחת אחרונה תחת שרביט הבימוי של לא פחות מאשר סילבסטר סטאלון, הגיבור האולטימטיבי של השנים ההן. הסיכויים להנאה נראו לא קטנים, היות ושני הסרטים הקודמים בבימויו של סליי, ההמשכונים של "רוקי" ו"רמבו", ממש הפתיעו לטובה. הבעיה היא שאף אחד מהמשתתפים ב"בלתי נשכחים" לא הסכים כנראה לקבל הוראות בימוי. כך קיבלנו זבלון מחוספס ומשמים, שבו אפילו הצילום גרוע, שלא לדבר על התסריט והמשחק.

ומה היו סרטי האולסטארס שהתחילו כגן עדן וגם נשארו כאלה?

רגע אחרי הקאמבק הגדול שלו עם "השחקן" ו"תמונות קצרות", יזם רוברט אלטמן את מה שהיה צפוי להיות הניצחון האולטימטיבי שלו: "משהו ללבוש" - סאטירה ארסית רבת משתתפים ורחבת יריעה על עולם האופנה. צוות מפואר של כוכבים התייצב לסייע למאסטר בהגשמת החזון: ג'וליה רוברטס, טים רובינס, סופיה לורן, מרצ'לו מסטרויאני, קים בייסינגר, לורן בקול ורבים אחרים. לצד אלה, הופיעו בסרט בתפקיד עצמן גם דוגמניות העל הבולטות של התקופה, בין השאר קלאודיה שיפר ונעמי קמפבל. למרות כל אלה, מה שזוכרים בעיקר מהסרט הוא שיעמום גדול והמון אנשים שכל הזמן דורכים על חרא של כלב. לא נעים.

סטיבן סודרברג הרגיש כנראה ממש רע עם הקלילות והפאן של "אושן 11", ולכן בסרט ההמשך שלו "אושן 12" הוא ניסה לשוות לכל העסק סגנון של סרט יענו אמנותי, אולי בהשפעת הלוקיישנים האירופיים שבהם צולם. כל הכוכבים (ג'ורג' קלוני, בראד פיט, מאט דיימון, ג'וליה רוברטס ואחרים) אמנם חזרו לפעולה, בתוספת קתרין זיטה ג'ונס, אבל עושה רושם שהחבר'ה שכחו לקחת איתם תסריט ראוי לשמו. כך קיבלנו סרט די תמוה, שבו חבורת השודדים העליזה משוטטת ברחבי אירופה, מקשקשת שטויות ולא עושה הרבה מעבר לזה. חייבים לציין, שסודרברג התעשת בהמשכון השלישי, עם סרט שהיה הרבה יותר קרוב ברוחו למקור.

אחרי ההצלחה הגדולה של "שיקגו", כולם ציפו מהבמאי רוב מרשל להברקה נוספת. לכן החיבור בינו לבין עוד מיוזיקל מברודווי (אם כי הרבה פחות קלאסי) עורר ציפיות גבוהות מאוד, מה גם שהמיוזיקל עצמו היה מבוסס על יצירת המופת הקולנועית "שמונה וחצי" של פליני. נראה שגם צוות הכוכבים הבינלאומי שמרשל כינס בסרט – בין השאר דניאל דיי לואיס, פנלופה קרוז, מריון קוטיאר, קייט הדסון, סופיה לורן, ניקול קידמן וג'ודי דנץ' – קיווה לניצחון מוחץ. אבל משהו השתבש בדרך. מרשל בעיקר שיחזר בעייפות מובהקת שטיקים מתוך "שיקגו", ויצר סרט משמים ומעורר תמיהה.

מדי פעם, בעיקר באזור החגים היותר קיטשיים (חג המולד/יום האהבה), מנפקת תעשיית הסרטים ההוליוודית מין סרט דביקי שכזה, שמלוהק בעשרות כוכבי תקופה, ונועד מעל לכל כדי לסחוט מהקהל כמה דולרים ולהשכח מיד אחרי היציאה מבית הקולנוע. רמת הסוכר בסרטים האלה הופכת את הערך התזונתי שלהם לנמוך במיוחד, גם אם בזמן הצפייה יש בכמות הפרצופים המוכרים שממלאים אותם משהו ממכר. גם בין מפלצות הקיטש האלה יש דרגות שונות של איכות.

"הוא פשוט לא בקטע שלך" (ג'ניפר אניסטון, ג'ניפר קונלי, דרו ברימור, סקרלט ג'והנסון) הוא זבלון מוחלט ונטול חן. ל"יום האהבה" (ג'וליה רוברטס, ג'סיקה אלבה, ג'יימי פוקס, אשטון קוצ'ר) יש תסריט לא רע, שהופך אותו למהנה לפרקים. ל"אהבה זה כל הסיפור" (יו גרנט, אמה תומפסון, קולין פירת', קירה נייטלי) יש אפיל בריטי, שגורם לך לשקוע פה ושם באשליה שאתה צופה בסרט טוב. עדיין, מומלץ להתרחק מהסרטים האלה ודומיהם מחשש לבחילה.

טוד היינס הוא במאי שהסרטים שלו נשמעים יותר טוב כקונספטים על הנייר ממה שהם בחיים. "אני לא שם" לדוגמא הוא מקרה מובהק של קונספט משגע (סרט על בוב דילן, שבו הוא מגולם על-ידי כמה שחקנים, שמגלמים היבטים שונים של יצירתו), שהפך ליצירה כמעט תמהונית. קייט בלאנשט, כריסטיאן בייל, ריצ'רד גיר והית' לדג'ר התגייסו כדי לשוטט בחדווה במרחבי יצירתו של המוזיקאי הגדול, אך התוצאה הסופית היא בעיקר בלון נפוח מחשיבות עצמית, שלא מצליח לומר דבר אחד בעל משמעות על הנושא. בכל זאת, אולי הסבל היה שווה בשביל לראות את קייט בלאנשט מתחפשת לדילן.

לפני חמש שנים אסף הבמאי הותיק והמוערך אורי ברבש כמה מהשחקנים הכי לוהטים בישראל של אותה תקופה (אקי אבני, ליאור אשכנזי, נתי רביץ, אלון נוימן, צחי גראד, ליאת גליק), לטובת "מלח הארץ" - סרט פשע על ארבעה חברים, שמחליטי לבצע שוד נועז במהלך שרות המילואים שלהם. הציפיות מהחיבור בין הבמאי לקאסט היו גבוהות, אך התוצאה הוכיחה בעיקר את התיישנותה המעציבה של השפה הקולנועית של ברבש על רקע ההתפתחות הטכנית של הקולנוע הישראלי החדש. הסרט היה כבד, אפלולי, לא נעים ונטול חדווה. כנראה לא משהו שהיוצרים והמשתתפים ישמחו להזכר בו.