סאות'פארק
הקונספט היה פשוט: ארבעה ילדים מצחיקים וגסים שגרים בחור של התחת של ארצות הברית, מתעבים את כולם ולא מפחדים מאף אחד. אהבנו אותם, התמכרנו אליהם ולהומור חסר הפחד שלהם, היו תקופות שאפילו חיכינו שבוע שלם עד ששודר עוד פרק. עד כדי כך.
עם השנים התבגרנו, סיימנו תיכון ואז צבא ואולי גם התחתנו, ולמי באמת יש זמן לראות איך קני מת. אבל היופי ב"סאות'פארק" הוא שהעלילה הגדולה לא באמת משנה. היוצרים, טריי פארקר ומאט סטון דאגו לכך שגם היום, גם אם עברו שנים מאז שראינו פרק, נוכל להתחיל בכל עונה של סאות'פארק אפילו באמצע, ולדעת שלא משנה מה, אנחנו נקבל 20 דקות של ילדים בכיתה ד' עם הומור חד ולא מתפשר. בינינו, גם אנחנו לא באמת עברנו את כיתה ב' עדיין.
שיער
אין מי שלא ראה את "שיער" בגיל צעיר - בדרך כלל צעיר מדי כדי להבין חוויות סמים, או בעיטה במיינסטרים או מחאה ולא שמט את הלסת מול הקסם הזה. כי זו אולי המילה היחידה שיכולה לתפוס את היופי של "שיער" - קסם. וקסמים טובים באמת לא מתים רק כי זו לא התקופה שלהם, או כי הצבעים שלהם דהו, או שמישהו הראה לנו שלכובע של הקוסם יש בעצם תחתית כפולה.
ל"שיער" למרות הסוף קורע הלב שלו, יש את היכולת לגרום למי שאוהב אותו להרגיש צעיר, ובורק עיניים, וכמעט כל יכול מול החיים. אפשר לפרק אותו לגורמים, ולומר שמילוש פורמן הבמאי יצר סרט תקופתי גאוני , שהשירים הם אלמותיים, והסינמטיות שלו הפכה אייקונית. אבל לא באמת צריך את כל הדקונסטרוקציה הזו, ואת מה שלא מפוענח בו, אפשר להניח כמות שהוא פשוט קסם.
לונלי איילנד
באומה פוריטנית שמתחלחלת אם מישהו הוציא מפיו את ה-F word קצת בלתי נתפס שהטרילוגיה "Dick in a Box", "Motherlover" ,ו-"(Three way (the golden rule" שודרה לעיני מיליוני צופים ב-SNL ואחרי זה הפכה ללהיט ויראלי היסטרי עם בין 20 ל-30 מיליון צפיות ביוטיוב לכל אחד מן השירים. אבל ככה זה כשעל פנינת הטראש הנהדרת הזאת אחראים אנדי סמברג וחבריו (עקיבא שפר ויורמה טקונה), בגיבויו של לא אחר מג'סטין טימברלייק שעושה כאן את תפקיד חייו ללא ספק.
הקליפים הפארודיים של השלישייה המופרעת צוחקים על הז'אנר המוזיקלי בו הם נעשים, על המפורסמים שמשתתפים בהם (ליידי גאגא עוזרת להם להגדיר מחדש את הסטיות של "שלושה בדירה אחת") ועל כל טאבו אפשרי בחברה האמריקאית השמרנית. עם תלבושות מגוחכות, סטריאוטיפים מדויקים, לחנים שעומדים בפני עצמם ושורות גאוניות כמו "Becuase every Mothers' Day, needs a Mothers' Night" או "it's not gay when it's the 3 way" לא פלא שכאשר מתחילים קשה להיגמל.
לונלי איילנד למתקדמים: גרסה מעוותת משהו ל"יום האם"
לונלי איינלד מציגים: Ménage à trois עם ליידי גאגא
האלמנט החמישי
חשוב להבהיר ש"האלמנט החמישי" הוא לא סרט טראש. הוא לא "החשוד המיידי" וגם לא "האזרח קיין", אבל הוא סרט פעולה נהדר, חכם, מצחיק ומרגש, שהקלילות שלו לצד סצנות הפעולה המרהיבות שיצר לוק בסון הופכות אותו לבסיס של חוויית קולנוע מעולה.
סצנת המשא ומתן שמדגימה היטב את איכויות הסרט:
אבל מה שהופך אותו לקאלט, מלבד העלילה העתידנית המופרכת (פעם גם חשבנו שנשיא שחור זה בלתי אפשרי), הוא קשת הדמויות מהמופלאות שמסתובבות שם: כריס טאקר בתפקיד רובי רוד, היוסי סיאס בגרסה המגניבה והשחורה והפמלייה שלו; הכומר האומלל ושולייתו הפוריטנית; גארי אולדמן בתפקיד זורג, נציג התאגידים המניאקים, החייזרים המדהימים וכמובן מילה ג'ובוביץ' בתפקיד המדהים שלה ומעל כולם ברוס וויליס שהביא את מקליין מ"מת לחיות" ישר אל החלל. אין ספק סרט שמצא את האלמנט שלו.
נשים קטנות / לואיזה מיי אלקוט
ל"נשים קטנות" כיף לחזור כמו שחוזרים לגלות פתאום את דובון הפרווה הממורטט מהילדות ברור שהוא נוסטלגי יותר מיפה, אבל אין כמו תחושת החמימות והביטחון שהוא מייצר. קל להתנשא ממרחק השנים והחוגים למיגדר על "נשים קטנות" הוא פוריטני, מטיפני, צדקני ואפילו מעושה פה ושם. אם מתבוננים עליו במבט הביקורתי הזה, ישנם ספרים שעשו שירות טוב יותר לנערות ולנשים צעירות, בעיקר כאלו שלא קראו להן מראש "קטנות".
אבל כל זה לא רלוונטי כשמדובר באהבה, וב"נשים קטנות" מתאהבים לכל החיים. לכל הנערות הצעירות שגדלו על "נשים קטנות" והחלומות התמימים שלו, ופוררו את הדפים מקריאה חוזרת ונשנית; הספר היה מפלט מידי לעולם אלגנטי, גנדרני ומלא יופי נשי.
"נשים קטנות" - עובד נפלא גם בתרגום החדש
Closing Time/ טום ווייטס
שיר אהבה למכונית, שיר חרטה לאהובה ישנה, שיר כמיהה מפוחד לאהבה חדשה, וירח אשכולית אחד אלבום הבכורה של טום ווייטס מ-1973 הוא יצירת מופת של בדידות ספוגה באדי אלכוהול. הנשמה החבוטה של ווייטס הצעיר עם מיתרי הקול שהטבק והוויסקי רק התחילו לחרוך (שנים אחר כך, זה רק נס שהוא לא חטף סרטן ריאות), חושפת פגיעות אדירה ומצליחה לרגש גם בשמיעה העשירית או העשרים אלף.
כשווייטס שר על אהבה הוא לא נופל לצ'יזיות, כשהוא שר על לב שבור הוא נוגע ללב. ווייטס משייט בין ג'אז לפולק, בין בלוז לפאנק ("Ice Cream Man") אבל שיא כוחו באלבום הזה הוא לא במלודיה, אלא במילים. הגדולה שלו כאן היא מעל לכל בסיפורים אותם הוא מספר; פיסות חיים שבורות, עקומות, מיואשות. המלנכוליה שעוטפת את ווייטס הזרוק על הפסנתר בבר שכוח אל, עוטפת גם את המאזין, אבל לא מטביעה אותו. כך מצליח האלבום המקסים הזה לגרום למאזין להרהר בעצמו על סוף הלילה, על הדרינק האחרון, על שעת הסגירה.
המשחק של אנדר/ אורסון סקוט קארד
יש ספרים שמעתיקים את נשמתך בפעם הראשונה שאתה אוחז בהם, המתח, האמוציות והפיתולים בעלילה פשוט לא נתנו לך להפסיק לקרוא. ויש ספרים שמצליחים לעשות את זה גם בפעם השנייה והשלישית שאתה קורא אותם. גם כשהסוף ידוע, גם כשכבר גילית פינות שהיו נסתרות בקריאה ראשונה.
"המשחק של אנדר" עשה את זה בשנות השמונים, וממשיך לעשות את זה גם היום. ספר המדע הבדיוני שמספר את קורותיו של ילד מיוחד בבית ספר ללחימה בחלל, הוא הכי טוב במה שהוא עושה וכגודל היכולות, גם כובד הציפיות. מאבקו במערכת של ילד אחד שניסה באמת לציית לחוקים הוא מרגש, מרתק וגורם לתחושת הזדהות עצומה עם הילד המיוחד שנמצא בתוך כל אחד מאיתנו.
להקת פונץ'
לישראל אף פעם לא היתה גרסה מקומית של הסמיתס. לא שלאיזו מדינה אחרת יש משהו שדומה לסמיתס, אבל גם קרוב לזה להקת פופ מתוקה שמשלבת טקסטים מרעידים על שברון לב ובדידות וגיטרות שעשויות מוורדים, לא הגענו ממש חוץ מפונץ'. פונץ' החלה את דרכה בסוף האייטיז עם השילוב של יוסי בבליקי הסולן ושלום גד, שניהם כותבי שירים מופלאים עם חיבה עצומה לפופ הבריטי וביחד הם אשכרה עשו את זה, או לפחות כמעט.
יש להם שירים על אהבה אבודה, ועל ילדים שלא מרגישים שייכים ומבוגרים שמרגישים אבודים ומדינה שהולכת לעזאזל וכל הדבר הזה, שנקרא רוקנרול. גם בגרסה המתגלגלת שלהם, מתחילת שנות ה-2000, פונץ' הפכה ללהקה הרבה יותר חכמה, אבל לא פחות מרגשת, כזו שאפשר לטחון את השירים שלה כמו "ונדמה שישוב" או סתם "דני חוזר אל הסיפור האמיתי" (שכתב עוזי וייל) מיליון פעם וללכת להופעות ולהתרגש מבבליקי ולחשוב שהסמיתס אולי לא יתאחדו אף פעם, אבל פונץ' הם שלנו ושמוריסי יילך להזדיין, עם עצמו כמובן.
מטריקס
זה לא קורה בכוונה, אבל עם השנים אתה מוצא את עצמך שאוב לכל שידור חוזר של "מטריקס" כאילו זו הקרנת טרום בכורה ואתה הראשון לדעת איך קיאנו ריבס יצליח הפעם להביס את הסוכנים, להציל את ציון וגם לממזמז את קארי אן מוס. אתה כמובן זוכר שהוא בחר בגלולה הנכונה, אבל אף פעם לא זוכר את הצבע שלה; אתה יודע איך הוא הגיע לבניין כדי לשחרר את מורפיוס, אתה אף פעם לא באמת זוכר מתי הוא התחיל להתחמק מכדורי אקדח כאילו היו קונוסים.
קיאנו ריבס לא רואה ממטר:
כי "מטריקס" לא סתם הפך לאחד הסרטים החשובים של העשור הקודם - הוא הגדיר אותו באמצעות אסתטיקה ששילבה יופי ויזואלי טהור ואידיאולוגיה, פילוסופיה אופנתית וסצנות אקשן מעולות. כשאתה מסתכל במטריקס אתה מגלה שפעם היית צעיר כזה, שחולם להיות אדם שרק מפנה את מבטו לכפית והיא מתכופפת. בלילה, מול השידורים החוזרים, אתה חופר עם הכפית הזו בקערת קורנפלקס יבשה וצופה בקיאנו ריבס שוב מביס את הסוכן וחושב - וואו, בן זונה של סרט.
All along the watchtower / בוב דילן
רוב האנשים מעדיפים את הגרסה של ג'ימי הנדריקס ל-"All along the watchtower", אבל אף אחד מעשרות הקאברים שהוקדשו בהערצה לשיר הפשוט והקסום הזה לא הצליח לזקק את הרגע הישיר שבו טוב כמו זה המקורי.
הגרסה של הנדריקס שמה את יהבה על המוזיקה, מוזיקה אדירה יש להוסיף, אבל אף אפקט לא נחוץ באמת כדי להעצים את הדילמה, את התקווה, ואת הזעקה הגלומות במשמעויות הרבות של המילים: את הרצון לברוח מהדבר המנוון הזה שמסביב, את השאלה איך באמת עושים זאת ואת הציפייה לראות את ממלכת בבל שמסביבך נופלת מתישהו.
מתי ואיך זה יקרה, זו שאלה שמלווה אותי בכל פעם שאני שומע את השיר. זו שאלה שנוגעת בך בבית הספר, היא אקטואלית גם בצבא, בפקק באיילון, בחיי הנישואים. להבדיל משירים סוחפים אחרים שנותרים תלויי גיל או סיטואציה, המשל של דילן נותר תמיד רלוונטי. פשוט, מדויק, הכי טהור ומזוקק שיכול להיות, חץ ישיר לנקודה הזו בלב שמסרבת להירגע מרגע שהיא קלטה את החומה הנוראית הזו שמסביבה ומה שמתחולל בתוכה. כל עוד הרצון הזה להימלט לא באמת נרפא, קשה לראות דרך אחרת שבה השיר הכי טוב דילן יימאס עליי.
(חמי אוזן)
מי ביצע את הקאברים הכי טובים לבוב דילן?
החמישייה הקאמרית
זה קורה לרוב באמצע היום, בדרך כלל מול ידיעה חדשותית כזו או אחרת. צבא, פוליטיקה, מין - מתישהו "החמישייה הקאמרית" עסקו בזה והאצבעות רצות ישירות ליוטיוב כדי להיזכר בדיוק איך ג'ו אל דרור כתב את זה ואיך דב נבון או שי אביבי ידעו להעביר את זה. אתה מגלה שזכרת את המשפט במדויק, אבל זה מצחיק כל כך שאתה בכלל לא מבין מאיפה הדמעה הזו השתרבבה לאף שלך.
רמטכ"ל, לא תעצרו?
אחרי שאתה מריץ את המערכון פעמיים, אתה מסתכל שמאלה בתוצאות של החיפוש ומגלה שאינעל רבאק, יש שם עוד 50 כאלה ועל כולם אתה רוצה להסתכל: את חלקם אתה מכיר בעל פה, בחלקם אתה רוצה להיזכר, אחת לדור אתה נתקל במשהו שאתה לא מכיר. מבט קצר בשעון מגלה שעברה שעה וחצי מהמטלות שתכננת הפכו לאבק דרכים ואם ממילא אתה לא מספיק כלום, עדיף להעביר עוד חצי שעה ולסנן "כוס אומו רמטכ"ל, מה לא תעצרו?!"
עוד יצירות שאתם יכולים לטחון בלי הפסקה? ספרו לנו בפייסבוק
השתתפו בהכנת הכתבה: חמי אוזן, שני גורקביץ', לילך וולך, חן רוזנק ועינב שיף