על נשים ועל בנות: על התרגום החדש של "נשים קטנות"

התרגום החדש של "נשים קטנות" גרם ללילך וולך לבחון מחדש את התנ"ך של ילדותה. המסקנות: הוא עדיין ספר נפלא

לילך וולך
07/02/2011

"נשים קטנות" היה פעם סמן דרך משמעותי עבור ילדות: הספר ה"רציני" שמקבלים אחרי שעוברים את החניכה של "אורה הכפולה" ו"עליסה בארץ הפלאות". במקביל לאסתר שטרייט וורצל וההווי המגה-ציוני שהיא ייצגה, "נשים קטנות" היה התאהבות בעולם הגדול, על אפשרויותיו ונופיו המדומיינים. בגיל שמונה נדמה היה לי שבאמריקה הגדולה עדיין מסתובבות ילדות בשמלות מוסלין ותחתוניות מרשרשות; שהן עדיין דוקרות את אצבעותיהן השבריריות כשהן רוקמות על ממחטות מבושמות; וכמובן - שמקובל עדיין להתנאות בכסיות עור גדי צחורות ולצבוט בלחיים במקום למרוח סומק.

המירמור הילדותי על הגורל האכזר ממוות – לגדול בשכונה כעורה בירושלים כמנומשת עגלגלה במקום בניו אינגלנד מוזהבת השלכת ועמוסת הנערות האציליות – רדף אותי לאורך קריאות חוזרות ונשנות בתנ"ך הפרטי שלי. כל כך הרבה קריאות, ששידרת הספר שלי (שהיתה לו כריכה אדומה עבה כמו של גדולים, נוסף על כריכת הנייר הדקה שהגנה עליו!) התפרקה במהלך השנים, וכל דף שנתלש הדבקתי באהבה ובידיים מגושמות בסלוטייפ שכבר הספיק להצהיב מיושן.

"נשים קטנות" המשיך ללוות אותי גם כשהתברר שבאמריקה לובשים גאפ ומקעקעים את הגוף, ובכל פעם שבאת' מרטש (כך בתרגום של שלמה ערב, הוצאת יבנה, 1974) טובת הלב והביישנית קדחה ממחלת השנית, בכיתי מחדש. את שם המשפחה "מרטש" קראתי כמובן כמתחרז עם "מרתף", ולמרות שזה נשמע לי משונה החלקתי את העניין עם מאג, ג'ו, באת' ואיימי. עם חברות אמת לא מתקטננים.

עוד בוואלה!

הכל מתחיל בעיניים: הסוד האמיתי של לאה שנירר ומיה דגן למראה צעיר

בשיתוף קליניק

קטנה, קטנה אבל לפנייך

קריאה ב"נשים קטנות" היא תמיד מסע אל זמן הילדות ואל המיתולוגיה שעיצבה את חיי הנפש והציפייה לעתיד של מיליוני נערות צעירות בעולם כולו. ארבע הבנות לבית מארץ' – מג הבכורה היפה והמעט, אם להודות על האמת, פוצה; ג'ו המרדנית והחכמה, הסופרת בנפשה; בת' הנחבאת אל הכלים והחולנית; ואיימי הצעירה הגנדרנית והאנוכית –
הנשים הקטנות האלו, והחלוקה ביניהן של תכונות אופי (המעט סכמטיות, אבל מי הבחין בזה בגיל שמונה), הצליחו לתפוס את הקשת האפשרית של הנשיות.

לואיזה מיי אלקוט, שכתבה את הרומן ב- 1868, היתה רווקה (ככל הנראה לסבית, לפי עדויות ורמיזות מיומנה האישי ומראיונות – "התאהבתי פעמים רבות כל כך בנערות יפות, ומעולם לא, ואפילו במעט, בגבר כלשהו"), סופרג'יסטית ופעילה חברתית ופוליטית במאבק למתן זכות הצבעה לנשים. היא לאו דווקא התכוונה ליצור בחייה רומן מתקתק לבנות הנעורים. ההצעה, הכלכלית כעיקרה, לכתיבת רומן שיפנה לקהל המוזנח של נערות הגיעה מבית ההוצאה האחים רוברט'ס. אלקוט סירבה בתחילה, ואז פנתה למשימה בלי חמדה יתרה. הכרך הראשון של "נשים קטנות" נראה היה לה משעמם, ורק כאשר אחייניתו של המו"ל תומאס ניילס התלהבה עד מאוד מהרומן וטענה שהוא "נפלא", הוחלט להוציא אותו לאור. הכרך השני (שהיום מאוגד יחד עם הראשון בכל ההוצאות) התווסף שנה לאחר מכן, כיוון את הנערות לקראת התבגרות וחיי נישואין וחתם את סיפורן של בנות משפחת מארץ'.

בין "לורנס הנרפה" ל"ביוש"

התרגום חדש של שרון פרמינגר ל"נשים קטנות", שראה זה עתה אור בהוצאת ידיעות ספרים, נותן הזדמנות לנשים הלא כל כך קטנות (ולגברים המוארים, הנהדרים שמצאו בספר יופי וקסם) לבחון את התאהבות הילדות שלהן ברטרוספקטיבה עצמית: לראות האם מעשה הכישוף היעיל של הספר עודנו שם. ובכן - ריבת ענבי השועל סרבנית הקרישה של מג הפכה לריבת דמדמניות; הביטוי הנהדר ומעורר הדמיון "מקסם שווא" נעדר; ו"לורנס הנרפה" הפך לסתם "לורנס עצלן". החמור מכל – התחריטים הנפלאים והעשירים של אלברט דה מי זוסא, שאפשר היה להתבונן בהם שעות בלי להשתעמם, נעלמו ובמקום קיבלנו את הגרסא המדוללת של המאייר לואיס ג'מבור.

אבל מילא. מלבד כמה ביטויים, מונחים ושמות שנצרבו בזיכרון ילדי-אובססיבי מן המהדורה המתורגמת של שלמה עדר, "נשים קטנות" בתרגום החדש והקומוניקטיבי יוצא מן ההשוואה הזו כשווה כוחות, אם לא כמנצח, עבור הדור שלא ידע את קישקשתא. עבור ילדים וילדות שמאמינים ש"ביוש" היא מילה תקנית רק כיוון שהיא נמצאת להם במילון הקיצורים הפלאפוני, התרגום החדש יהיה מאתגר ולא חנפני מחד, ולא אוטם בשאט נפש כאילו הגיעו לשיעור כפוי בארמית, מאידך.

לכל אישה יש אבא שבשמיים

"נשים קטנות", מוכרחים להודות על האמת, הוא ספר שיש בו לא מעט יסודות מוסרניים, נוצריים ודכאניים כלפי נשים באשר הן, ובעיקר נשים צעירות, שאפתניות וחכמות. אלקוט, שהחלה במלאכת הכתיבה מתוך החלטה קרה ("כל החובות שולמו במלואם, תודה לאל!" כתבה ביומנה אחרי פרסום הכרך השני של "נשים קטנות", ואף מילה על סיפוק אישי או חיבה למושאי כתיבתה), הבינה בזריזות המחשבה שניחנה בה שכדי שהרומן יימכר היטב עליה לעטוף את כל העסק בציפוי שירכך ויפנה אל מרבית המשפחות האמריקאיות הפרוטסטנטיות – וזאת בדיוק עשתה.

כך מצאו את דרכם אל הרומן איזכורים רבים ונשנים של האל הטוב שבשמיים, משחקי תפקידים דידקטיים, וקריאה חוזרת ונשניית של הגיבורות ב"התקדמות הצליין". כאשר בת' חולה ואיימי צעירת-הבנות מורחקת מהבית כדי שלא תידבק במחלה, היא "חשה צורך עז ביד נדיבה שאפשר להיאחז בה, ובאופן טבעי פנתה אל הידיד החזק ומלא הרוך, שאהבתו האבהית עוטפת במיוחד את ילדיו הקטנים" (עמ' 257). לישו המושיע, אם כן, מעולם לא היו יחסי ציבור טובים יותר.

ילדים או קריירה? - גרסת המאה ה-19

גם בכל האמור על חינוך נשים קטנות לכדי רעיות, אימהות וסוכנות חברתיות משומנות אפשר לטעון כנגדה של אלקוט. אם ממג לא ציפינו לדבר ובת' המסכנה הלכה לעולמה בדמי ימיה ואיימי היתה סתם סתומה ויפה, הרי שג'ו מארץ' היוותה את מושא ההערצה האמיתי. היא היתה סוררת וסוערת, בעלת מחשבה עצמאית, אומץ בלתי נגמר ותשוקת כתיבה ויצירה בוערת. ג'ו היתה פיקחית מספיק (אם כי מנתצת לבבות של ילדות רומנטיות) כדי לדחות מעליה את לורי היפה והמקסים ולהעדיפו כידיד בלבד. אבל היא ויתרה על קריירת הכתיבה האפשרית לגמרי שלה בשביל לקשור את גורלה עם פרופסור בר הלא אטרקטיבי בעליל. וגם אם אטרקטיבי – אל תסתכלי בקנקן וכיוב' – מה פתאום היה זה לפתע יותר מושך מקריירה סוערת ומלאת הרפתקאות של סופרת?! אלקוט עצמה בחרה בבחירה יוצאת הדופן והאמיצה, ואילו לבת דמותה (שהרי "נשים קטנות" משופע יסודות אוטוביוגרפיים) היא לא העניקה אותה.

קל לבוא בטענות אל לואיזה מיי אלקוט, אבל האמת היא שהיא פרשה חסות ונטלה אחריות על מגזר שלם ו"בעייתי" שלא זכה לקול או ייצוג. בשממה הספרותית לנערות צעירות, מלך כמעט באופן בלעדי "ג'יין אייר" של שרלוט ברונטה שראה אור ב-1847 – רומן שהכניס לתודעה את "המשוגעת מעליית הגג" ואת פרוטוטיפ האומנת הענייה שמתאהבת בדמות אב עשיר. בתוך האקלים הכמעט ואקומי הזה, לואיזה מיי אלקוט אולי לא הלכה כל הדרך אל השחרור, אבל בהחלט תרמה אבני בניין משמעותיות שעל גביהן יכלו ללכת הוירג'יניות וולפיות והסילביות פלאת'יות על חדריהן ופעמוני הזכוכית שלהן. והחדשות הטובות הן שמבעד לכל השנים, ההתפכחויות, שברונות הלב ושאר הסיטרא אחרא – "נשים קטנות" הוא עדיין רומן נהדר, מחמם לב ומלא השראה.

לואיז מיי אלקוט, "נשים קטנות", תרגום: שרון פרמינגר, 624 עמ' // ידיעות ספרים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully