איך שאתם מיישרים לימין!
ובזמן הכתיבה, אתה כותב אלפי מילים. והנה, באופן אירוני זה מה שעושים בזמן שכותבים; כותבים. עוד דף ועוד דף, האמינו לי- אין בכך שום רומנטיזציה, ובבקשה, בואו גם לא ניפול לביטול הרומנטיזציה שהרי גם זה - ריאליזם קר, ביטול הביטול- רומנטי להחליא. נמשיך אם כן אל הכלום, הכלום הטכני; מחשב, בחירת פונט, המתנה לאלוהי הפסקאות; לאן תיקחו אותי? לא במובן של מוזה, אלא במובן של: הנה, אני מיישר לימין.
יישרו כאן לימין, אם כן. במקומי.
ובכן, לבד בחדר. יושב לכתוב. אפשרויות הכתיבה הן: משחק באבלס, הורדת מוזיקה, ללכת לשחות, לרדת לקנות סיגריה בודדת (שלוש פעמים ביום; כל פעם ממקום אחר), צפייה מרתונית ביו טיוב, שיטוט בפייסבוק (תוך מודעות לסיכון הגדול ביותר: תגובה לחבר/ת פייסבוק עם פטיש למשחק מילים והנה, הלכה הכתיבה; רצף התגובות לא ייגמר לעולם), פתיחת טוויטר, סגירת טוויטר, דוגמא שלישית שחוזרת על עצמה. וגו'. ובכן, אפשרויות הכתיבה מנצחות; אתה עושה את כולן מלבד הכתיבה.
אבל את כל זה אתם מכירים. שיניי כותבים כבר לעסו זאת בשבילכם. אין לי מה לחדש לכם כאן. רק שתיישרו לימין.
חברך הטוב ביותר
חברך הטוב ביותר (למעשה אלה הם צמד תאומים, אבל ניחא), הוא הקונטרול Z (החזרת הפעולה האחרונה; בדרך כלל המחיקה). מאז שגילית את האפשרות הזאת, חרדת הנטישה הכתיבתית שלך מוזערה. אולם יחסי התלות שלך הוכפלו.
אני: אהלן.
אני: שלום.
אני: אני בא לכאן הרבה?
כל הזמן אני רואה אותך מסתובב לבד
ואז אתה יוצא החוצה, לשוטט. אחרי שרוקנת את עצמך, כמעט את כולך (ישנם עדיין כמה משפטים שנתקעו בדרכי השתן, במפרק הירך, וכיו"ב), ואין לך על מה לדבר. זאת אומרת, כתבת היום כבר הכל; דברים שהיו לך להגיד, דברים שעברו דרך דמות ספרותית, ודברים שנענו בדיאלוג לאותה דמות ספרותית דרך צד שלישי. ובקיצור פילטרת עצמך לדעת. זה זמן טוב לצאת ולשוטט. אולי לאיזה משקה. לבד. אתה מזמין בירה, אם כן.
ובאחד הלילות, כשעוד כתבת את הספר, פגשת זמר. זאת אומרת פסנתרן, זאת אומרת זמר שמנגן מעולה על פסנתר (נקרא לו בראשי תיבות ש.ש). אתם מכירים, לא מהיום. אתם מכרים, לא מהיום. ואז הוא אומר לך: "אתה יודע, כל הזמן כשאני רואה אותך, אתה לבד". ובכן, מה תגיד לו? שעשית את כל השיחות שלך כבר להיום? אתה מזמין עוד בירה, אם כן. משם כבר תאמץ כמה מניירות גופניות, כאלה של אנשים שהם לא לבד. אתה יודע לעבור ביניהם טוב, חלק.
ובמכונית, כרטיסי ביקור של נערות תאילנדיות מחכים לך ברווח של החלון.
איך היה היום שלך? (שאלות שאין על מה לבזבז אותן על אנשים שכותבים ספר)
ובכן, איך היה היום שלך? מה עשית היום? ספר לי משהו מעניין? מה עשית כשקמת? ומה היה אחרי זה? נו, תענה, איך לעזאזל עבר עליך היום?
(אני? אתם שואלים אותי על היום? אז ככה, בגדול, בסוף החלטתי לקחת פיסקה ולהעביר אותה קדימה).
חלום
יש ימים בהם כלל לא ראית אנשים, ראית רק אותיות. אתה הולך לישון. ובחלומך, נערה יפה ניגשת לקוסמטיקאית ומבקשת לעשות מלעיל בציפורני הרגליים, ומלרע בציפורני הידיים.
חוק מספר אחד לאנשים כותבים בזמן עריכת ספרם הראשון
לעולם, לעולם, לעולם, לעולם (וכו') אל תאמר לעורכים שלך משהו הנתמך בשמות של סופרים גדולים, וזאת בהקשר משפט מהספר שלך שלדעתם קפץ מעל הפופיק של עצמו (לאו דווקא משפט של שפה גבוהה, כי אם רעיונאית, כמעט אדריכלית). למה? מיד יגיע המשפט "כשתהיה - כאן מגיע שמו של הסופר - אז תעשה את זה". אבל הלו, הסופר ההוא שנהיה כך וכך, נהיה כך וכך בגלל שעשה כך וכך.
ובכן, כל מה שנותר לך הוא השטח האפור בו אתה מתחבט אם להביא את אותה דוגמא עם שמו של הסופר בשביל לנסות לשכנע, אבל לדעת בו בזמן שתכרות לעצמך את היד ברגע שתאמר זאת. זוהי הכתיבה האמיתית.
ובינתיים? חכה למחלף החדש שיפתח בכביש החדש.
שטויות
ואז יוצא שאתה שומע יותר מדי את עצמך אומר לאחרים "אני כותב עכשיו ספר". וככל שאתה אומר זאת (והנה, העצה הראשונה שלימדתי את עצמי - שכן אינני במעמד גבוה מספיק להגיד כאן "והנה עצה לי אליכם" - והיא לא להגיד לאף אחד שאתה כותב ספר), אתה כבר לא מאמין לעצמך. שוב ושוב לשמוע את עצמך עונה זאת בשיחות מסדרון נטולות קולר; "מה אתה עושה עכשיו בחיים?", רק בשביל להרגיש שאתה עושה משהו עם החיים שלך. כי ספר, אין לו הוכחה וקיום בזמן העבודה שלו; אין צליל, אין תמונה. רק "האחרי", אם יגיע, יזכה אותך להוכחת קיומך.
ושיחות המסדרון נטולות הקולר ממשיכות בדרך כלל כך:
1. ספר? איזה יופי! (מבט של לא הייתי מאמין עליך/ מבט של אני גיליתי אותך)
2. רגע, ספר- ספר? זאת אומרת רומן רומנטי? זאת אומרת פרוזה פריזאית? זאת אומרת, עם עטיפה והכל?
3. פשששש...
4. ועל מה זה? (כאן יציאה לרוחב: אנשים עם שיער חלק מתבלבלים בין "ביוגרפי" ו"אוטוביוגרפי").
5. אני: זה לא זה ולא זה (בעברי שיער מתולתל, אבל היום מגולח ראש)
6. אה, וכמה מזה זה אתה? (אני שוקל אם להגיד: "הכל ולא כלום". אבל בוחר להחמיא לתסרוקתם).
7. כמה עמודים זה?
(362).
שבוע הספר
ללכת לשבוע הספר בידיעה שבשנה הבאה הספר שלך יוצג שם; לפעמים אין דבר בטוח מכך.
ובשבוע הספר, ראית ילד עם פגם דיבורי באות ר' שמבקש מאמא שלו שתקנה לו ביצת קינדל. בעתיד הוא יהיה האדם השנוא כאן.
ובשבוע הספר, בין הדוכנים, מוצב ברז בירה להעביר את זמנם של הסופרים; בירה ישראלית מבשמת חוק צרפתי.
ובשבוע הספר, ראית סופר מתחיל (שזה עתה יצא ספרו) שלא ידע איך להתמודד עם זה שהעורכים שלו הורידו לו משפטים. הוא הלך מכופף וחיטט שפחי זבל, ניסה להציל מה שאפשר.
סיפורי זן מקרחתם של חכמים (או מבעלי בלוג כתיבתי עם בחירה מודעת של שורות עם רווח 0.5)
ובכל זאת-
1. אם עץ שממנו עשויים דפי ספרך העתידיים נופל ביער ואף אחד לא שם כדי להוציא אותו לאור, מישהו יכול לקרוא אותו? (כתיבה למגירה).
2. האם העץ שממנו הודפסו עותקי ספרך הראשון (בוא לא נקפוץ מעל הפופיק של "מהדורה ראשונה", מה?), מגולף מתת המודע שלך?
3. אם כתבה על הספר שלך (מדף עיתון שמקורו בעץ וכו') מועברת לאתר האינטרנט של העיתון ומרופרשת עם F5 ע"י קורא, אבל ברמקולים סגורים- מישהו שומע אותך?
4. האם קורא חירש יכול להיות רכלן? (בחלום אחר, אילם המליץ על ספרך).
(ובכן, דיסוננסים זה לאנשים עם פגם דיבורי: ס').
מס הכנסה
במס הכנסה, בבניין קרית הממשלה, אתה שוב הולך לעשות תיאום מס ("שכר סופרים", והנה הפעם אתה לא מתווכח עם המושג, למרות שבינינו- אתה לא "סופר", אלא מעדיף להיות "כותב"; יש בכך אפשרות של תנועה תמידית). ובדוכן הספרים שבכניסה, שכובים ספרים מוזלים, פגומים, עם פניהם מטה. בתחתית דפיהם פגמים של הדפסות עם פניהם אל העוברים.
אם תתכופף לגובה הדוכן, תוכל לראות שורה של כתמים שחורים מוטבעים ללא סדר עריכתי; קלידי פסנתר מפורק, כוסות ממולאות מים גבוהים שונים ללא דו רה מי מסודר. ללא קול.
סבב חנויות
והנה, הספר יצא. אתה מקבל עותקים. אתה מסתכל על העטיפה מקרוב. אחרי זה מניח אותו במקום אקראי ומסתכל עליו מרחוק (לפחות ללילה אחד, אתה לוקה במחלת ירח; קם סהרורי, כאילו בספונטניות, עובר לידו בשביל לראות אם הוא מתמזג, נטמע בסביבתו הטבעית. זה חסר סיכוי כמובן).
אתה מקדיש הקדשות ראשונות (משפט יפה: "מקדיש הקדשות ראשונות"), מנסה להימנע מאפשרות הזילות של המשפט הראשוני - העתידי - שעולה ונכתב על ידך זה עתה בפעם הראשונה בשביל מישהו אחר.
חותם.
והנה, הספר מחכה על המדפים. בחנויות הספרים.
סטנדאפיסטים דמיוניים קופצים למחשבותיך, הם פותחים את הופעתם כך:
"מכירים את זה שאתה עושה סבב חנויות ספרים ומסביר למוכרים על מה הספר שלך?"
(ערב טוב, אני הייתי כך וכך).
*תודה רבה והמון אהבה לרוני מודן, ולעורכים שלי, עמיחי שלו ובעיקר למיכל חרותי.
"למה אתה לא מחייך" - פרק ראשון
לכל הפרקים של "דני פריפריאלי"