פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "למה אתה לא מחייך" מאת אודי שרבני: פרק ראשון

      אודי שרבני, היוצר של "דני פריפריאלי", מספר ב"למה אתה לא מחייך" על ילד שחולם להיות כדורגלן אבל אירועים לא צפויים מביאים אותו אל הכתיבה: הצצה ראשונה

      באחד מימי אוגוסט אבא שלי ניגש אלי עם הספורט של יום ראשון. היתה שם מודעה קטנה:

      מועדון הכדורגל מכבי תל?אביב מזמין אתכם, ילדים מגיל 8 עד 16, להיות חלק מהאגודה מספר 1 בארץ. המבחנים ייערכו בפארק הירקון (מול תחנת הדלק) ביום ראשון ב?16:00. תלבושת ספורט חובה.

      זה היה ביום ששחקני כדורגל התחילו לחלות בצהבת ולהיעדר ממשחקים. בפעמים הראשונות שאלת את עצמך אם זה מידבק תוך כדי משחק, "צהבת", אבל אחרי זה הבנת שזה אופנה של עיתונים להגיד שהשחקנים ייעדרו בגלל כרטיסים צהובים מצטברים. אחר כך העיתונים התחילו להוריד גם את המירכאות, וכבר לא ידעת מי נגד מי: האופנה של הכתיבה או הכרטיס הצהוב.

      עד אז הייתי הכוכב של המתנ"ס. לקחנו את האליפות המחוזית כשהתמודדנו ראש בראש נגד בית ברבור, ואת הארצית הפסדנו רק בגלל שבמשחק אחד היה שופט מכור של אשקלון. הייתי הכוכב של השכונה, של בית?הספר, של הצופים, של כל מה שיש בו כדור.

      אני מכיר מישהו שעד עכשיו זוכר איך אחר צהריים אחד, איך שהבחינו בי יורד את החורשה ברגל, מייד פירקו את הכוחות רק בשביל שאכנס למשחק. הוא לא האמין שעשו את זה, אבל אחרי זה כבר הבין למה. אני לא זוכר את זה, אבל טוב שיש כאלה אנשים. אחרי זה תמיד בחרתי אותו ראשון בכוחות, צריך שמישהו יישאר בהגנה. בהתקפה אני כבר מסתדר.

      כמה ימים לפני זה נישקתי את מאיה בנשיקה?סטירה.

      עטיפת הספר "למה אתה לא מחייך" מאת אודי שרבני (יח"צ)
      "כל השחקנים הגדולים באים מהשכונות". עטיפת הספר (צילום: יח"צ)

      כל היום חשבתי על האימון וידעתי שהתגובה של מורדי – המאמן של המתנ"ס ששיחקתי בו – לא תהיה שמחה. שאלתי אותו מה הוא אומר על זה שאלך לאימון של מכבי. הוא עשה לי פרצוף.

      "עזוב, אתה עוד צעיר ללכת לאגודה, וחוץ מזה כל השחקנים הגדולים באים מהשכונות".

      ככה הוא אמר, אבל אני כבר ידעתי בדיוק איך אקפל למטה את הגרביים כמו השחקנים מהטלוויזיה.

      "כולם אומרים לי שאני כבר צריך ללכת לאגודה", אמרתי.

      ביום חמישי שאחרי זה הוא כבר עשה אימון כושר בכוונה. רצתי אחרון וניסיתי להיראות כמה שיותר איטלקי, כי פעם קראתי בעיתון 'חדשות' שהמאמן דרור קשטן סילק את אורי מלמיליאן מאימון בגלל שהוא עשה "שביתה איטלקית".

      את אילן ותומר לא היה לי קשה לשכנע לבוא לאימון הראשון של מכבי. אילן היה שנה מעלינו ותומר היה השוער של המתנ"ס, והחבר הכי טוב שלי. הוא היה מזנק על כל סוג של קרקע ולא כאב לו כלום. אני זוכר שפעם אחת מורדי אמר לו ששוער טוב חייב להיות משוגע, אז הוא הגיע לבית הספר עם תספורת מגולחת בצדדים והשאיר קצת שיער למעלה כמו אלה מכיכר דיזנגוף. כולם חשבו שהוא התחיל להיות פאנקיסט. רק אני ידעתי את האמת.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      "מה יש לשאול, אתה רוצה להיות שוער, לא?" (צילום: ShutterStock)

      "יש אימון של מכבי, אתה בא?" שאלתי אותו כשחזרנו מבית?הספר. היה לנו מסלול קבוע דרך החורשה בימי ראשון ושלישי, ובשני וחמישי היינו חותכים מהצד של הירידה הגדולה.

      "אני צריך לשאול את אמא שלי".

      "מה יש לשאול, אתה רוצה להיות שוער, לא?"

      ברור".

      "נו, אז תבוא".

      "אני צריך לשאול את אמא שלי".

      "מה, אתה לא מאמין בעצמך?"

      "נראה לך? מי לא מאמין? אני?"

      "לא יודע, אולי".

      "מה פתאום!"

      "בוא נלך, נראה להם מה זה צמד חמד," דפקתי לו מרפק. אני שונא שאומרים "צמד חמד", אבל הייתי צריך לגמד את זה. בחמודיתיות.

      "כן, אה?"

      "בוא נלך ונפרק להם את הצורה".

      "זבלים!"

      "שימותו כל הצפונים האלה שם במכבי".

      "מה יהיה עם המתנ"ס? אמרת למורדי?"

      "די נו, כמה אפשר מגרש קטן? לא בא לך דשא אמיתי?"

      "וואי, וואי. אני דופק לך שם זינוקים!"

      "חתוליים!"

      "נמריים! מתי זה?"

      "ביום ראשון בפארק מאחורי תחנת הדלק".

      "טוב. אני אשאל את אמא שלי".

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      "אבא אוהב לדבר על העבר. הוא אומר שאין היום שחקנים כמו שפעם היו. שהיום זה מסח?ר?ה". (צילום: ShutterStock)

      תומר הוא חתיכת שוער, אבל אין לו אופי של כדורגלן. כל דבר הוא צריך לשאול את אמא שלו. הוא לא בא מבית של כדורגל. אני בא מבית של כדורגל. שני האחים שלי, נחום וציון, היו כדורגלנים, אבל הצבא והגוף הרסו אותם. גם אבא שלי שיחק כשהיה צעיר. הוא לימד אותי מה זה "פס אנגלי", שזה עם החיצונית של הרגל. האחים שלי הסבירו לי שהוא מתכוון לבעיטת "פאלש" של היום.

      אבא אוהב לדבר על העבר. הוא אומר שאין היום שחקנים כמו שפעם היו. שהיום זה מסח?ר?ה. האחים שלי אומרים לו כל פעם מחדש שפעם היה יותר קל לשחק כי המשחק היה יותר איטי, והוא עונה להם שבעצם פעם הכול הלך לעזאזל כי לא היו טלוויזיות להוכיח, וזה הגורל של הלעזאזלים. אני חושב שגם הוא צודק וגם הם צודקים.

      כשהגענו לפלאפל לקחנו ימינה, כי כשמורדי לא מאמן הוא עובד בחנות של שכפול המפתחות ליד, ולא רצינו שהוא יראה אותנו. "תזכור, יא דפוק!" אמרתי לתומר, והוא הינהן עם הראש. אין לי בעיה ללכת לבד לאימון, אבל תומר גם צריך לבוא. נעשה שם את המתפרצות שלנו כמו במתנ"ס – כדור ארוך אלי ואני כבר אדאג לשאר. אני גם צריך לשפר עוד את השמאלית שלי. אח שלי ציון אומר ששחקן בלי שתי רגליים זה לא שחקן.

      הגעתי הביתה ובדקתי מה יש בסירים.

      "למזוג לך איב??ני?" אמא שלי שאלה.

      "כן".

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      "תראה את נחום וציון. הכדורגל הזה רק דפק להם את החיים". (צילום: ShutterStock)

      היא מזגה לי לצלחת עמוקה אורז עם רוטב של קציצות. התיישבתי והתחלתי לאכול.

      "מורדי המאמן התקשר. קרה משהו?"

      "מורדי?"

      "כן".

      "מה, הוא דפוק? מה הוא אמר?"

      "הוא אמר שאתה רוצה ללכת לאגודה, והוא אמר שזה מוקדם מדי. אולי הוא צודק?"

      "ציון אמר שאני צריך כבר ללכת לאגודה, וגם אבא שאל את ציון, שמעתי".

      "אני לא מוכנה".

      "למה?"

      "כי זה יפגע לך בלימודים. לא חבל? יש לך תעודה מצוינת".

      "נו, מה זה יפגע? זה כמו שאני הולך לאימונים במתנ"ס, רק שהאימונים הם על דשא".

      "תראה את נחום וציון. הכדורגל הזה רק דפק להם את החיים".

      "אבל אמא, זה בדיוק כמו חוג. מה מורדי אמר?"

      "אמרתי לך, הוא אמר שזה מוקדם מדי, ושהאגודות רק רוצות כסף של עוד ועוד ילדים".

      "הוא סתם מבלבל את המוח. הוא רוצה שאשאר במתנ"ס כדי שניקח אליפות".

      "אני לא יודעת. ומה עם פציעות? תחשוב על זה".

      "דברי עם ציון".

      אכלתי עוד קצת. אחרי זה הזזתי את הצלחת.

      "תודה, היה טעים".

      "מה, זהו? סיימת?"

      "כן".

      "אבל לא אכלת כלום! קח עוד כמה ביסים."

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      "הבלוז היה בהתחלה ואחרי זה המציאו את הג'אז, וכל הלבנים המציאו את הרוק'נרול. או ככה הם חושבים". (צילום: ShutterStock)

      לקחתי עוד כמה ואחרי זה קמתי ולקחתי אפרסק שינקה את השיניים. הלכתי לחדר של ציון לשמוע קצת תקליטים. לחצתי על הכפתור של המערכת. הפעלתי את הפטפון והייתי צריך לבחור תקליט. אני אוהב את 'חתונה לבנה' של שלום חנוך. ציון אמר שזה תקליט קונספטואלי וכל שיר מתחבר לשיר אחר וביחד זה סיפור שלם. הוא אמר שהמפיק של התקליט עבד גם עם ברוס ספרינגסטין בחוץ לארץ, והכריח את שלום חנוך לצעוק כמה שיותר חזק עד שישתנה לו הקול. אני לא אוהב את הקול שלי ואני מקווה שהוא ישתנה בקרוב, אז אני מנסה בכל הזדמנות שיש לי לצעוק. תומר חוטף ממני הרבה צעקות. אחרי זה אני חוזר קצת צרוד ושם את התקליט הזה ושר איתו.

      הוצאתי את התקליט בזהירות ושמרתי על החוקים – לאט לאט על הפטפון, קודם שיסתובב, אחרי זה עם המברשת נגד הכיוון, ואז לכוון את המחט על התקליט, שיפגע בול בהתחלת השיר ולא ברעש שלפני כן. נבהלתי שלא שמעו כלום, אבל אחרי זה ראיתי שהכפתור מכוון על הרדיו. החזרתי לתחילת השיר כי תקליט קונספטואלי צריך להתחיל מהתחלה.

      "הדרכים הידועות בן באתי, נראות לי אחרת מכאן." לקחתי את המילים מהעטיפה ושמתי על החלון. הסתכלתי על המילים, דיברתי אל עצמי. "הו את, דיברתי אל עצמי." עמדתי עם המטאטא וניגנתי. אני אוהב להחליף את הכפתור של הגיטרה ולהעביר לצליל אחר כשיש סולו. "ואת שבויה בידיים זרות. בוקר חדש. חדש." ציון אוהב יותר רוק, ונחום אוהב יותר בלוז וג'אז. הבלוז היה בהתחלה ואחרי זה המציאו את הג'אז, וכל הלבנים המציאו את הרוק'נרול.

      או ככה הם חושבים.

      למה אתה לא מחייך// אודי שרבני, הוצאת מודן, 362 עמודים