"עכשיו זה רשמי גלעד שליט בדרך הביתה". אחרי חמש שנים של פרסומות, צעדות, הפצרות ומחאות, היה נדמה שהמילים האלו הן מדע בדיוני. אבל הקול המתוח של תמר איש שלום בערוץ 10, ושל דני קושמרו בערוץ 2 באמת אמרו את המילים. אמרו, והיו מודעים לזה שהם יוצרים פיסת היסטוריה במילים המעטות האלו שנשמעות משונות כל כך.
אפשר מיד לעוט כנשרים על הפיתויים העסיסיים סביב שידור עסקת השחרור של גלעד שליט ביבי נתניהו עשה מחטף והסיט מעצמו את הביקורת החברתית; יונית לוי פיספסה את השידור של חייה בגלל החתונה שלה; מיקי חיימוביץ' איבדה את ההזדמנות למה שהיה יכול להיות סאגת דמעות פוטוגנית וכך עוד ועוד. אפשר, אבל חבל שחרור גלעד שליט, על כל הקשיים והמורכבויות שבו הוא פיסת הקונצנזוס האחרונה שיש לישראל. גלעד שליט חוזר הביתה, ואין מי שלא מחזיק אצבעות מתוחות שהכל ייגמר בשלום.
גלעד שליט בדרך הביתה - כותרות נוספות:
עסקת שליט נחתמה
משפחת שליט: "נשמח כשנראה את גלעד בבית"
דויד גרוסמן על שחרור שליט: "יש לי צמרמורת"
גלעד שליט בדרך הביתה: מדברים על זה בפייסבוק
אפשר לאהוב או לשנוא את בנימין נתניהו; אפשר שלבך ייצא אל נפגעי הטרור שמחו על שחרור 1,000 האסירים הבטחוניים; אבל בסופו של דבר לא מדובר כאן בעניין שכלתני באמת, רובנו מגיבים לשחרור של גלעד שליט באופן רגשי לגמרי. וגלעד שליט, עם כל השימוש החבוט והמרגיז בדרך כלל בדמותו כ"ילד של כולנו" יכול היה באמת להיות החבר, האח או הבן או הנכד של כל מי שחי במדינה הזו.
פקעת הרגשות והתגובות שהשתחררה מול מהדורות החדשות השונות בטלפונים בהולים, SMSים צולבים, ציוצים בטוויטר, סטטוסים בפייסבוק, הראו שבעצם אנחנו שלולית די קטנה. לא שלא היו בדיחות, מחאות זעירות, עקיצות פוליטיות והומור שחור אלא שמתחת לכל אלו יש שמחה גדולה, והקלה גדולה, ובעיקר אין אדישות מול זה. הכאב על רון ארד; על נחשון וקסמן; על אהוד גולדווסר ואלדד רגב הוא כאב שהופקע מזמן מחזקת הפרטים שהיו מקורבים אליהם, והפך לכאב לאומי גדול וסימבולי. וכך גם בהתאמה גלעד שליט הוא סוג של כפרה ישראלית כוללת, ותחושת נצחון קטנה.
הפוליטיקאים והפרשנים עוד יחטטו, וינתחו, ויפרקו לגורמים את העסקה לסעיפיה, ותרחישים כאלו ואחרים עוד יתעופפו מכאן לשם. חלקם יהיו נכונים ומוצדקים, חלקם יהיו אופטימיים מדי או חמורים מדי. כל זה עניין אחר יש לו מקום לא מבוטל, אבל זה לא העניין בערב הזה שבו נאמרו המילים "גלעד שליט חוזר הביתה". כל כך הרבה משקל, וחרדות, ותקוות, ואהבה התיישבו על כתפיו הצנומות של החייל הזה באופן שאם שוקלים אותו בקור רוח, אינו פרופורציונלי כמעט; מין טירוף ישראלי קבוצתי שמבטא חרדה שגדולה יותר מגלעד שליט, ונוגעת לפחד הפרטי של כל מי ששלח פעם אדם אהוב להילחם הפחד שיילך ולא יחזור.
יתפלמסו ביניהם הפרשנים והפוליטיקאים; יעשו הון במנדטים, והון במדדי הרייטינג. הם אולי ירוויחו את שלהם, אבל יותר מהכל זה יום חגם של האנשים הקטנים דווקא; אלו שתופרים את סמלי הרב"ט על המדים של ילדם באצבעות רועדות. אלו שאורזים חבילות קטנות כדי לשלוח לילד שלא יהיה רעב בטירונות. אלו שבזמן שעוד שנה חלפה, ועוד שנה חלפה וגלעד שליט לא שב, חשבו על עצמם. לא מתוך אנוכיות, אלא מתוך אנושיות פשוטה שמחשבת זה גם אני יכול להיות שם, מין נועם שליט שכזה שמתאמץ לא לבכות, איזו אביבה שליט שמכסה את השפתיים עם היד, כי מי יודע מה יברח לה מהפה אם רק תתפרץ.
שחרור גלעד שליט יהיה עוד מורכב, וצפויה לו לשליט ולמשפחתו תקופה לא פשוטה אבל כרגע יש אופוריה קטנה. נדירה כל כך ביומיום הישראלי. אחרי ששליט יחזור, נשוב להתקוטט ימין ושמאל, דתיים חילוניים, טייקונים ומעמד ביניים. אל דאגה הכל עדיין כאן, מבעבע מתחת לפני השטח. אבל בינתיים לפחות לכמה ימים, יש איזה טעם נוסטלגי של ישראל אחת, חברית, שערבה ליחידים שבה, שמכבדת את חיי האדם שבה. לפחות לכמה ימים, בואו ונאחז בתחושה הזו.